אנחנו דבקים בקפדנות במקרא בכל הקשור לקיום ”‏סעודת האדון”‏,‏ הידועה גם כסעודה האחרונה וערב הזיכרון למותו של ישוע (‏קורינתים א׳.‏ י״א:‏20‏)‏.‏ לעומת זאת,‏ אמונות ומנהגים רבים של קבוצות דתיות אחרות בקשר לטקס הזה אינם מבוססים על המקרא.‏

 מטרתה של סעודת האדון היא לזכור את ישוע ובכך לבטא הכרת תודה על הקורבן שהקריב בעדנו (‏מתי כ׳:‏28;‏ קורינתים א׳.‏ י״א:‏24‏)‏.‏ היא אינה סקרמנט,‏ או טקס דתי מקודש המעניק למשתתפים בו סגולה כלשהי כמו חסד או מחילת חטאים.‏ a המקרא מלמד שאנו יכולים לזכות לסליחת חטאים לא באמצעות טקס דתי אלא אך ורק באמצעות האמונה בישוע (‏רומים ג׳:‏25;‏ יוחנן א׳.‏ ב׳:‏1,‏ 2‏)‏.‏

 ישוע ציווה על תלמידיו לציין את סעודת האדון,‏ אך הוא לא אמר מפורשות באיזו תכיפות עליהם לקיימה (‏לוקס כ״ב:‏19‏)‏.‏ יש הסבורים שיש לקיימה מדי חודש,‏ ואחרים מקיימים אותה מדי שבוע,‏ מדי יום,‏ מספר פעמים ביום או בכל עת שהאדם מרגיש שיש לעשות זאת.‏ b אך שים לב למספר גורמים שיש להביא בחשבון.‏

 ישוע כונן את סעודת האדון בתאריך שבו חל חג הפסח,‏ והוא מת מאוחר יותר באותו היום (‏מתי כ״ו:‏1,‏ 2‏)‏.‏ לא היה זה צירוף מקרים.‏ כתבי־הקודש משווים בין קורבנו של ישוע לבין קורבן שה הפסח (‏קורינתים א׳.‏ ה׳:‏7,‏ 8‏)‏.‏ את חג הפסח חגגו פעם אחת בשנה (‏שמות י״ב:‏1–6;‏ ויקרא כ״ג:‏5‏)‏.‏ בדומה לכך,‏ ערב הזיכרון למותו של ישוע צוין פעם אחת בשנה על־ידי המשיחיים הקדומים,‏ c ועדי־יהוה נוהגים לפי מתכונת מקראית זו.‏

 המתכונת שקבע ישוע עוזרת לנו להבין לא רק את תכיפות קיומו של הטקס אלא גם את התאריך שלו ובאיזה חלק של היום יש לקיימו.‏ הוא כונן את הטקס אחרי שקיעת החמה ב־י״ד בניסן בשנת 33 לספירה,‏ לפי לוח השנה הירחי שהיה נהוג בתקופת המקרא (‏מתי כ״ו:‏18–20,‏ 26‏)‏.‏ אנחנו ממשיכים לקיים את ערב הזיכרון בתאריך זה מדי שנה,‏ כפי שנהגו המשיחיים הקדומים.‏ d

 אף שה־י״ד בניסן שנת 33 לספירה חל ביום שישי,‏ הטקס לציון תאריך זה יכול ליפול מדי שנה על יום אחר בשבוע.‏ כדי לקבוע את התאריך שבו חל ה־י״ד בניסן מדי שנה אנו משתמשים באותה השיטה שהייתה נהוגה בימי ישוע,‏ ולא בשיטה המשמשת לקביעת לוח השנה העברי המודרני.‏ e

 בטקס החדש שכונן,‏ השתמש ישוע בלחם נטול שאור וביין אדום שנשארו מסעודת הפסח (‏מתי כ״ו:‏26–28‏)‏.‏ בהתאם לדוגמה שהציב,‏ אנו משתמשים בלחם נטול שמרים או מרכיבים נוספים וביין אדום פשוט,‏ ולא בתירוש או ביין שהומתק,‏ הועשר או שהוספו לו תבלינים.‏

 ישנן קבוצות דתיות המשתמשות בלחם שיש בו שאור או שמרים.‏ אך השאור משמש פעמים רבות במקרא כסמל לחטא ולהשחתה (‏לוקס י״ב:‏1;‏ קורינתים א׳.‏ ה׳:‏6–8;‏ גלטים ה׳:‏7–9‏)‏.‏ לכן רק לחם שאין בו שאור ותוספות אחרות יכול לשמש כסמל מתאים לגופו נטול החטא של המשיח (‏פטרוס א׳.‏ ב׳:‏22‏)‏.‏ מנהג נוסף שאינו מבוסס על המקרא הוא שימוש בתירוש לא מותסס במקום ביין.‏ מספר כנסיות עושות זאת בשל האיסור הלא־מקראי שהן קבעו לגבי צריכת אלכוהול (‏טימותיאוס א׳.‏ ה׳:‏23‏)‏.‏

 הלחם נטול השאור והיין האדום המוגשים בערב הזיכרון הם סמלים המייצגים את בשרו ודמו של המשיח.‏ הם אינם משתנים באורח נס והופכים לבשרו ודמו של המשיח או מתמזגים אתם בדרך כלשהי,‏ כפי שיש המאמינים.‏ שים לב לבסיס המקראי להבנה זו.‏

•   אם ישוע היה מצווה על תלמידיו לשתות את דמו,‏ הוא למעשה היה אומר להם להפר את חוק אלוהים האוסר צריכת דם (‏בראשית ט׳:‏4;‏ מעשי השליחים ט״ו:‏28,‏ 29‏)‏.‏ אך לא ייתכן שהוא עשה זאת;‏ ישוע לעולם לא היה מורה לאחרים להפר את חוק אלוהים באשר לקדושת הדם (‏יוחנן ח׳:‏28,‏ 29‏)‏.‏

•   אם השליחים היו שותים פשוטו כמשמעו את דמו של ישוע,‏ הוא לא היה אומר שדמו ‏”‏יישפך”‏,‏ כלומר,‏ שהוא עתיד להקריב את עצמו (‏מתי כ״ו:‏28‏)‏.‏

•   ישוע הקריב את עצמו ”‏פעם אחת בלבד”‏ (‏עברים ט׳:‏25,‏ 26‏)‏.‏ אולם,‏ אם הלחם והיין אכן השתנו והפכו לבשרו ולדמו במהלך סעודת האדון,‏ יוצא מכך שהאוכלים מן הלחם והשותים מן היין בעצם הקריבו אותו פעם נוספת.‏

•   ישוע אמר:‏ ”‏התמידו לעשות זאת לזכרי”‏,‏ ולא ”‏כדי להקריב אותי”‏ (‏קורינתים א׳.‏ י״א:‏24‏)‏.‏

 מי שמאמינים בטרנסובסטנציאציה,‏ כלומר שהלחם והיין הופכים לגופו ולדמו של המשיח פשוטו כמשמעו,‏ מבססים את הדוקטרינה הזו על הניסוח של מספר פסוקים במקרא.‏ לדוגמה,‏ בתרגומי מקרא רבים מתורגמים דבריו של ישוע על היין באופן הבא:‏ ‏”‏זה דמי”‏ (‏מתי כ״ו:‏28‏)‏.‏ אך ניתן לתרגם את דברי ישוע גם כך:‏ ”‏[‏כוס היין הזאת]‏ מסמלת את דמי”‏,‏ ‏”‏מייצגת את דמי”‏ או ‏”‏משמעה דמי”‏.‏ f כפי שעשה פעמים רבות,‏ ישוע לימד באמצעות מטפורה (‏מתי י״ג:‏34,‏ 35‏)‏.‏

 כשעדי־יהוה מקיימים את סעודת האדון,‏ רק אחוז קטן מאוד מאתנו אוכלים מהלחם ושותים מהיין.‏ מדוע?‏

 בזכות דמו השפוך של ישוע נכרתה ”‏ברית חדשה”‏ שהחליפה את הברית בין יהוה אלוהים ועם ישראל הקדום (‏עברים ח׳:‏10–13‏)‏.‏ מי שמהווים צד בברית חדשה זו נוטלים מן הסמלים המוגשים בערב הזיכרון.‏ ברית זו אינה כוללת את כל המשיחיים אלא אך ורק את ”‏הקרואים”‏,‏ מי שנקראו באופן מיוחד על־ידי אלוהים (‏עברים ט׳:‏15;‏ לוקס כ״ב:‏20‏)‏.‏ הללו ימלכו בשמיים ביחד עם המשיח,‏ ולפי המקרא 000,‏144 איש בלבד מקבלים את הזכות הזאת (‏לוקס כ״ב:‏28–30;‏ ההתגלות ה׳:‏9,‏ 10;‏ י״ד:‏1,‏ 3‏)‏.‏

 להבדיל מ’‏העדר הקטן’‏ של הקרואים למלוך עם המשיח,‏ רובנו המכריע מחזיקים בתקווה להיות חלק מ”‏המון רב”‏ של אנשים שיקבלו חיי נצח עלי אדמות (‏לוקס י״ב:‏32;‏ ההתגלות ז׳:‏9,‏ 10‏)‏.‏ אומנם אלה מאתנו שתקוותם לחיות על כדור הארץ אינם נוטלים מן הסמלים בערב הזיכרון,‏ אך הם משתתפים בהבעת הודיה על הקורבן שהקריב ישוע למעננו (‏יוחנן א׳.‏ ב׳:‏2‏)‏.‏