ערכי מוסר הראויים לכבוד
בכל תולדות האנושות, נקטו גברים ונשים עזי־רוח עמדה המנוגדת לחשיבה שרווחה בתקופתם. הם התייצבו מול עריצות פוליטית, דתית וגזענית, ורבים מהם את חייהם על מזבח מטרתם.
המשיחיים הקדומים היו אמיצי־לב במיוחד. ברדיפות הקשות שפקדו אותם בשלוש המאות הראשונות לספירה, הומתו רבים מהם בידי הרומאים עובדי־האלילים בעוון סירובם לסגוד לקיסר. לעתים, הוקם בזירה מזבח. כדי לזכות בחירות, לא היה עליהם אלא להבעיר קמצוץ
קטורת לאות הכרה באלוהות הקיסר. אלא שמעטים התפשרו. רובם ביכרו למות ולא להתכחש לאמונתם.בימינו, עדי־יהוה המשיחיים נוקטים אותה עמדה בכל הנוגע לניטרליות פוליטית. למשל, דפי ההיסטוריה מתעדים את עמדתם האיתנה לנוכח התנגדות הנאצים. לפני מלחמת־העולם השנייה ובמהלכה, קרוב לרבע ממספר העדים בגרמניה איבדו את חייהם, משום שדבקו בעמדתם הניטרלית וסירבו לקרוא ”הייל היטלר”. ילדים קטנים הופרדו בכוח מהוריהם העדים. חרף הלחצים, צעירים רבים עמדו איתן ומיאנו להיטמא בעיקרי־אמונה לא מקראיים שניסו לכפות עליהם.
הצדעה לדגל
כיום, עדי־יהוה אינם סובלים על־פי־רוב רדיפות כה קשות. מכל מקום, לעתים צצות אי־הבנות בעקבות החלטתם המצפונית של עדים צעירים שלא להשתתף בטקסים לאומניים, כמו הצדעה לדגל.
ילדיהם של עדי־יהוה לומדים שאין להניא אחרים מלהצדיע לדגל; נושא זה נתון לשיקולו של כל פרט. אולם עמדתם של העדים עצמם איתנה: אין הם מצדיעים לדגלה של שום מדינה. כמובן, אין בכך כל הבעת זלזול. הם כן מכבדים את דגל המדינה בארץ־מגוריהם, והכבוד בא רומים י”ג:1–7). השקפה זו עולה בקנה אחד עם הצהרתו המפורסמת של המשיח: ”תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים” (מתי כ”ב:21).
לידי ביטוי בציותם לחוקי המדינה. הם לעולם לא יתנו יד לפעילות חתרנית כלשהי. למעשה, עדי־יהוה סבורים שממשלות האנוש הנוכחיות הן הסדר ”מטעם אלוהים” המתקיים ברשותו. לכן הם רואים בתשלום מסים ובכבוד כלפי ”השלטונות” צו אלוהי (יש שישאלו, ’אם כן, מדוע עדי־יהוה אינם מצדיעים לדגל?’ הסיבה לכך היא שלדעתם הצדעה לדגל כמוה כמעשה סגידה, והסגידה היא לאלוהים בלבד; הם אינם יכולים לעבוד במצפון נקי מישהו או משהו מלבד אלוהים (מתי ד’:10; מעשי־השליחים ה’:29). העדים רוחשים אפוא הערכה עמוקה למורים המכבדים את עמדתם ומרשים לילדיהם לפעול על־פי עיקרי־אמונתם.
עדי־יהוה אינם היחידים הסבורים שהצדעה לדגל היא בבחינת סגידה, כפי שמראות המובאות שלהלן:
”הדגלים הקדומים היו כמעט לגמרי בעלי אופי דתי... נראה כי תמיד ניסו לגייס את עזרת הדת כדי לשוות קדושה לדגלי הלאום” (האנציקלופדיה בריטניקה [ההדגשה שלנו]).
”בדומה לצלב, הדגל הוא קדוש... בחוקים ובתקנות הנוגעים ליחסו של האדם אל הדגל יש מילים חזקות ומלאות הבעה, כגון ’שירות לדגל’, ... ’הערצה לדגל’, ’מסירות לדגל’” (האנציקלופדיה אמריקנה [ההדגשה שלנו]).
”המשיחיים סירבו... להקריב לאלוהות הקיסר [הרומי] — דבר שכמעט מקביל כיום לסירוב להצדיע לדגל או להישבע שבועת־אמונים” (הנידונים למוות [Those About to Die], 1958, מאת דניאל פ. מניקס, עמ’ 135).
נשוב ונציין כי בסירובם להצדיע לדגל, אין בכוונתם של עדי־יהוה לזלזל בשום מדינה או במנהיגיה. הם פשוט יסרבו להשתחוות או להצדיע, כבמעשה סגידה, לצלם המייצג את המדינה. לדעתם, עמדה זו דומה לעמדה שנקטו שלושת העברים הצעירים בימי המקרא, שמיאנו דניאל פרק ג’). אם כן, אף שאחרים מצדיעים לדגל ונשבעים אמונים, ילדים של עדי־יהוה לומדים לפעול על־פי צו מצפונם המודרך לפי כתבי־הקודש. לכן, בשקט ותוך גילוי כבוד הם אינם משתתפים במנהגים אלה. מטעמים דומים, ילדי העדים אינם שרים את ההימנון.
להשתחוות לצלם שהקים נבוכדנאצר מלך בבל בבקעת דורא (זכות ההורים
רוב המדינות בימינו מכירות בזכות ההורים להקנות לילדיהם הדרכה דתית התואמת את השקפתם. כל הדתות תומכות בזכות זו, ודוגמה לכך ניתן למצוא בקנון (חוקי הכנסייה), שעדיין תקף בכנסייה הקתולית: ”בתור אלה שהעניקו חיים לילדיהם, בידי ההורים החובה המוחלטת והזכות לחנך את ילדיהם; לכן מן הראוי שההורים במיוחד יעניקו לילדיהם הדרכה משיחית על־פי דוקטרינות הכנסייה” (קנון 226).
זהו כל מבוקשם של עדי־יהוה. כהורים אוהבים, הם מנסים להחדיר בילדיהם ערכי אמת משיחיים ולטעת בלבם אהבה לרֵע וכבוד לרכוש הזולת. ברצונם לציית לעצה שנתן השליח פאולוס למשיחיים באפסוס: ”ואתם האבות, אל תכעיסו את בניכם, אלא גדלו אותם במוסר יהוה ובתוכחתו” (אפסים ו’:4).
בתים מפולגים על רקע דתי
יש משפחות שבהן רק אחד ההורים הוא עד־יהוה. בנסיבות אלה, ההורה העד מתבקש להכיר בכך * בפועל, הילדים הם שיבחרו את דתם. מטבע הדברים, לא כל בני־הנוער בוחרים לאמץ את עקרונותיהם הדתיים של הוריהם, בין שהם עדי־יהוה ובין שלא.
שגם להורה שאינו עד יש הזכות לחנך את ילדיו על־פי השקפתו הדתית. ילדים הנחשפים להשקפות דתיות שונות יסבלו תופעות־לוואי שליליות מעטות, אם בכלל.זכות הילדים לחופש מצפון
עוד עליך לדעת, שעדי־יהוה מייחסים חשיבות רבה למצפונו האישי של כל משיחי (רומים פרק י”ד). האמנה בדבר זכויות הילד, שאומצה בשנת 1989 על־ידי עצרת ארגון האומות המאוחדות, הכירה בזכותו של הילד ל”חופש מחשבה, מצפון ודת” ובזכותו להביע את דעתו בחופשיות ושדעה זו תישקל בכל עניין או הליך הנוגע לילד.
אין שני ילדים הדומים זה לזה לחלוטין. לכן מן ההיגיון לצפות להבדלים אחדים בהחלטות שעדים צעירים או תלמידים אחרים יקבלו באשר לפעילויות ולמטלות שונות בבית־הספר. אנו בטוחים שגם אתה תומך בעיקרון של חופש המצפון.
^ ס' 18 בנושא ילדים להורים בני דתות שונות, ציין סטיבן קאר ראובן, בעל תואר .Ph.D, בספרו גידול ילדים יהודים בעולמנו (Raising Jewish Children in a Contemporary World): ”הילדים נעשים מבולבלים כשהוריהם חיים חיי התכחשות, בלבול, חשאיות והימנעות מנושאים דתיים. אם ההורים פתוחים, כנים וברורים בכל הנוגע לעיקרי־אמונתם, לערכיהם ולמנהגיהם הדתיים הילדים גדלים בתחושת ביטחון ובערך־עצמי והללו ממלאים תפקיד מכריע בפיתוח הערכה־עצמית כוללת ובמציאת מקומם בחברה”.