פרק 132
”באמת היה זה בן אלוהים”
מתי כ״ז:45–56 מרקוס ט״ו:33–41 לוקס כ״ג:44–49 יוחנן י״ט:25–30
-
מותו של ישוע על עמוד ההוקעה
-
מותו של ישוע מלווה באירועים יוצאי דופן
זו כעת ה”שעה השישית”, או שעת הצהריים. חשיכה מוזרה נופלת ”על כל הארץ עד השעה התשיעית”, כלומר שלוש אחר הצהריים (מרקוס ט״ו:33). הגורם לעלטה המסתורית אינו ליקוי חמה. ליקוי חמה מתרחש במולד הירח, אך זו עונת הפסח והירח מלא. כמו כן, ליקוי חמה אורך מספר דקות, ואילו חשיכה זו נמשכת הרבה יותר זמן. לפיכך אלוהים הוא הגורם לאפלה זו!
תאר לעצמך כיצד משפיע הדבר על האנשים שלועגים לישוע. בזמן החשיכה מתקרבות ארבע נשים אל עמוד ההוקעה — אמו של ישוע, שלומית, מרים המגדלית ומרים אמו של השליח יעקב, המכונה יעקב הקטן.
השליח יוחנן נמצא עם אמו האבלה של ישוע ”ליד עמוד ההוקעה”. מרים מתבוננת בבן אשר נשאה ברחמה ושבו טיפלה, ושכעת תלוי על העמוד ומתייסר. היא חשה כאילו ”חרב ארוכה” מפלחת את נפשה (יוחנן י״ט:25; לוקס ב׳:35). חרף כאביו העזים חושב ישוע על רווחתה. הוא עושה מאמץ להניד בראשו לעבר יוחנן ואומר לאמו: ”אישה, הנה בנך”. לאחר מכן הוא מניד בראשו לעבר מרים ואומר ליוחנן: ”הנה אמך” (יוחנן י״ט:26, 27).
ישוע מפקיד בידי השליח האהוב עליו במיוחד את הדאגה לאמו, שהיא כעת קרוב לוודאי אלמנה. ישוע יודע שאֶחיו למחצה, בניה האחרים של מרים, עדיין אינם מאמינים בו. לכן הוא מוודא שמישהו ידאג הן לצרכיה הפיזיים והן לצרכיה הרוחניים. איזו דוגמה טובה הוא מציב עבורנו!
בערך בסיום החשיכה ישוע אומר: ”אני צמא”. בזאת הוא מגשים את הכתוב (יוחנן י״ט:28; תהלים כ״ב:16). ישוע מרגיש שאביו כביכול הסיר ממנו את הגנתו כדי שנאמנותו תיבחן עד תום. המשיח קורא ככל הנראה בארמית בניב גלילי ואומר: ”אלי, אלי, לְמָה שבקתני?” שפירושו, ”אלי, אלי, למה עזבתני?” כמה מן העומדים שם מבינים לא־נכונה את דבריו ואומרים: ”ראו! לאליהו הוא קורא!” אחד מהם רץ וטובל ספוג ביין חמוץ; הוא מצמיד אותו לקצה של קנה ונותן לישוע לשתות. אבל אחרים אומרים: ”הניחו לו! הבה נראה אם יבוא אליהו להוריד אותו” (מרקוס ט״ו:34–36).
אז קורא ישוע בקול ואומר: ”נשלם!” (יוחנן י״ט:30) כן, הוא השלים את כל מה שאביו שלח אותו לעשות עלי אדמות. לבסוף ישוע אומר: ”אבי, בידך אפקיד רוחי” (לוקס כ״ג:46). בזאת מפקיד ישוע את כוח חייו בידי יהוה תוך ביטחון שאלוהים ישיב לו אותו. כשהוא חדור ביטחון בלתי מעורער באלוהים, מרכין המשיח את ראשו ומת.
אז מתרחשת רעידת אדמה עזה המבקעת סלעים. היא כל כך חזקה שקברים מחוץ לירושלים נפתחים וגופות מוטלות מהם החוצה. עוברי אורח שרואים את הגופות החשופות נכנסים אל ”עיר הקודש” ומדווחים על מה שראו (מתי י״ב:11; כ״ז:51–53).
כשמת ישוע, הפרוכת הכבדה המפרידה בין הקודש ובין קודש הקודשים במקדש אלוהים נקרעת לשניים, מלמעלה עד למטה. המאורע המדהים מבטא את זעמו של אלוהים נגד מי שהרגו את בנו ומציין שהדרך אל תוך קודש הקודשים, אל עצם השמיים, פתוחה כעת (עברים ט׳:2, 3; י׳:19, 20).
האנשים מן הסתם מתמלאים פחד. שר המאה האחראי על ההוצאה להורג אומר: ”האיש הזה באמת היה בן אלוהים” (מרקוס ט״ו:39). ייתכן שהוא נכח במשפטו של ישוע לפני פילטוס כאשר נידונה השאלה אם הוא אכן בן אלוהים. עתה הוא משוכנע שישוע הוא אדם צדיק ושהוא למעשה בן אלוהים.
אחרים, המזועזעים מן האירועים העל־טבעיים הללו, חוזרים לבתיהם כשהם ”טופחים על לבם” ובזאת מביעים את צערם העמוק ואת בושתם הרבה (לוקס כ״ג:48). בין המתבוננים מרחוק נמצאות תלמידות רבות שלעיתים התלוו אל ישוע במסעותיו. גם הן הושפעו עמוקות מכל המאורעות הגורליים הללו.