חסוס מרטין | סיפור חיים
”יהוה הציל אותי בשעתי האפלה ביותר”
נולדתי במדריד בשנת 1936. השנה הזו חקוקה היטב בזיכרונם של כל בני דורי. הייתה זו השנה שבה פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם בספרד.
מלחמת האזרחים ארכה כשלוש שנים. היא שיסעה את המדינה לגזרים והותירה ברבים הן צלקות פיזיות והן צלקות נפשיות. השלכות המלחמה לא פסחו גם על אבי. הוא תמיד האמין באלוהים, אך מעורבות הכמרים הקתולים במלחמה עוררה בליבו מרירות וכעס, והוא החליט שאחי ואני לא נעבור טבילה קתולית.
ב־1950 הגיעו לביתנו שני עדי־יהוה. אבי הקשיב להם והסכים שיבואו אליו כל שבוע וילמדו אותו את המקרא. אני הייתי בן 14, והדבר היחיד שעניין אותי בזמנו היה כדורגל. אבא ניסה לשכנע אותי לקרוא פרסומים של עדי־יהוה, אבל לא רציתי שום קשר לזה. פעם אחת, כשחזרתי הביתה אחרי משחק כדורגל, שאלתי את אימא: ”האנשים האלה שמלמדים את אבא עדיין כאן?” ”כן”, היא ענתה, ”הם בחדר האוכל עם אבא”. כששמעתי את זה, ברחתי מהר החוצה.
ייאמר לזכותו של אבי שהוא לא נתן לחוסר העניין שלי במקרא לכבות את ההתלהבות שלו. הוא מאוד אהב את מה שלמד, ובשנת 1953 החליט להיטבל כעד־יהוה. ההחלטה שלו עוררה את סקרנותי והתחלתי להציף אותו בשאלות. גם ביקשתי ממנו שישיג לי ספר מקרא. לכן הוא הזמין אח צעיר, מקסימו מורסיה שמו, ללמד אותי את המקרא. כעבור שנתיים, בגיל 19, נטבלתי כאחד מעדי־יהוה בנהר חרמה, מזרחית למדריד.
בתקופת הדיקטטורה של פרנקו
בשנות ה־50 זה לא היה פשוט לבשר ולהתאסף יחד. באותה תקופה שלט בספרד הרודן פרנסיסקו פרנקו, שרצה להשליט את הקתוליות בתור הדת הבלעדית במדינה. כתוצאה מכך הפכו עדי־יהוה להיות מטרה לרדיפות ולהתנכלויות מצד שוטרים. התאספנו בבתים פרטיים ונזהרנו במיוחד שלא לעורר את חשדם של השכנים, שהיו עלולים לדווח עלינו למשטרה. גם בישרנו מבית לבית בצורה דיסקרטית. היינו בוחרים שניים או שלושה בתים, מבשרים בהם, ואז עוברים לשכונה אחרת. הרבה אנשים הקשיבו לנו, אבל לא כולם אהבו את פעילותנו.
אני זוכר שפעם אחת בשירות פגשתי כומר קתולי. כשהסברתי לו את מטרת בואנו, הוא שאל: ”באיזו סמכות אתם עושים את זה? אתם יודעים שאני יכול לדווח עליכם למשטרה?” אמרתי לו שאנחנו מוכנים לתרחיש כזה. ”אויביו של ישוע המשיח חיפשו דרכים לעצור אותו”, הוספתי. ”אז הגיוני לצפות שהתלמידים שלו יקבלו את אותו יחס, נכון?” הכומר לא כל כך אהב את התשובה שלי, בלשון המעטה, והוא נכנס פנימה להתקשר למשטרה. למותר לציין שלקחתי את הרגליים וברחתי משם.
באותם זמנים, היינו רק כמה מאות מבשרים בספרד. למרות חוויות שליליות כאלה, גילינו שהמדינה בשלה ומוכנה לקציר רוחני. בפברואר 1956, כשעדיין הייתי בן 19, התמניתי לשרת כחלוץ מיוחד. a רוב החלוצים היו צעירים וחסרי ניסיון, אבל קומץ השליחים שהיו אז במדינה העניקו לנו את ההדרכה והעידוד שהיינו כה זקוקים להם. נשלחתי יחד עם חלוץ צעיר אחר לאליקנטֶה, עיר שהבשורה טרם הוכרזה בה. תוך מספר חודשים התחלנו לנהל הרבה שיעורי מקרא וחילקנו מאות פרסומים.
כמובן, לא הצלחנו להישאר מתחת לרדאר למשך זמן רב. אחרי חודשים ספורים באליקנטה עצרה אותנו המשטרה והחרימה את ספרי המקרא שלנו. שהינו 33 יום במאסר, ואחרי כן נלקחנו למדריד, ושם שוחררנו לחופשי. לימים התברר שהמאסר הקצר הזה היה רמז לבאות.
השעה האפלה בחיי
כשהייתי בן 21 קיבלתי צו גיוס ונדרשתי להתייצב במחנה הצבאי בנאדור, עיר בצפון מרוקו שהייתה באותה תקופה תחת חסות ספרד. שם הבהרתי לקצין הבכיר בצורה מכובדת שאני לא אשרת בצבא ולא אלבש מדים. המשטרה הצבאית ליוותה אותי לכלא רוסטרוגורדו במֶלייה, ושם המתנתי למשפט הצבאי.
לפני המשפט, מפקד הצבא הספרדי במרוקו החליט לנער אותי קצת כדי לעזור לי להתעשת. החיילים התחילו לקלל אותי, הצליפו בי במשך 20 דקות ובעטו בי עד שצנחתי לקרקע, כמעט מחוסר הכרה. וזה לא הספיק. הקצין שהיה בפיקוד דרך על ראשי עם המגף הכבד שלו ולא שחרר עד שהתחלתי לדמם. לאחר מכן נלקחתי למשרד שלו, והוא שאג עליי: ”שלא תחשוב שסיימתי איתך! זה מה שאתה הולך לקבל כל יום, ואפילו יותר”. הוא הורה לסוהרים לכלוא אותי בתא תת־קרקעי טחוב וחשוך. באותו רגע, העתיד שלי נראה חשוך אף יותר.
אני לא יכול לשכוח את הרגע שבו שכבתי על רצפת תא הכלא, והדם עדיין קרוש על ראשי. הדבר היחיד שהיה לי זו שמיכה דקיקה להתכסות בה, וחברתם של מספר עכברושים שהגיחו מדי פעם בתא. הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא להתפלל ליהוה שייתן לי כוח ויעזור לי להחזיק מעמד. וכך עשיתי. בצינוק האפל והקר התפללתי שוב ושוב. b
למוחרת שוב הכו אותי. הפעם היה זה חייל בדרגה נמוכה יותר, והקצין הסתכל מהצד ווידא שהכול נעשה לשביעות רצונו. אני חייב להודות שבשלב הזה כבר לא הייתי בטוח שאני מסוגל להמשיך לעמוד בכל ההתעללות הזו. בלילה השני שעבר עליי בתא הזה התחננתי ליהוה שיעזור לי.
ביום השלישי שוב זומנתי למשרד המפקד. ציפיתי לגרוע מכול. תוך כדי ההליכה למשרד התפללתי ליהוה ללא הפסק. שם חיכה לי דון אסטבן, c אחד משופטי בית הדין הצבאי, שהגיע כדי לפתוח בהליך המשפטי שלי.
כשדון אסטבן ראה את התחבושות על ראשי, הוא שאל אותי לפשרן. בהתחלה היססתי לדבר כי פחדתי שיתנקמו בי, אך לבסוף סיפרתי לו את האמת. למשמע פרטי המקרה, הוא אמר: ”אני לא יכול למנוע את קיום המשפט, אבל אני כן יכול להבטיח לך שלעולם לא יכו אותך שוב”.
ואכן, לאורך כל תקופת המאסר שלי אף אחד לא הרים עליי יותר את ידו. אני עדיין לא יודע למה דון אסטבן בחר לדבר איתי באותו יום. מה שאני כן יודע זה שיהוה ענה על תפילותיי בצורה מופלאה. ראיתי איך יהוה הציל אותי בשעתי האפלה ביותר, ולא הניח לי לסבול מעבר למה שאני יכול לשאת (קורינתים א׳. י׳:13). עמדתי למשפט הצבאי שלי בביטחון מלא ביהוה.
בתום המשפט נגזרו עליי 19 שנות מאסר, ונוספו עליהן עוד 3 שנים על ”חוסר ציות”. לאחר כ־15 חודשים במרוקו הועברתי למתקן הכליאה בעיר אוקניה, לא רחוק ממדריד, מַעבר שהסתבר כברכה מיהוה. זה היה ממש גן עדן לעומת רוסטרוגורדו. בתא שלי היו מיטה, מזרן ואפילו כמה מצעים. לאחר זמן מה נתנו לי לעבוד כמנהל החשבונות של הכלא. אבל תקופת מאסר כל כך ארוכה מביאה עימה בדידות. אחד הקשיים הגדולים ביותר שלי היה הניתוק מאחיי ואחיותיי הרוחניים.
אומנם ההורים שלי ביקרו אותי מדי פעם, אבל האמת היא שהייתי זקוק ליותר מזה. הם סיפרו לי שעוד אחים סירבו כמוני להתגייס. לכן התפללתי ליהוה וביקשתי ממנו שלפחות אח אחד יועבר לכלא שלי. ושוב יהוה השיב לתחינות שלי ונתן לי הרבה יותר ממה שביקשתי. זמן קצר לאחר מכן הגיעו לכלא באוקניה שלושה אחים נפלאים — אלברטו קונטיוק, פרנסיסקו דיאס ואנטוניו סנצ׳ס. לאחר ארבע שנות בידוד הייתי סוף סוף בחברתם של אחיי לאמונה. ארבעתנו יכולנו ללמוד יחד ולבשר לאסירים האחרים בכלא.
שחרור מהכלא וחזרה לפעילות
בשנת 1964 שוחררתי על תנאי. עשרים ושתיים שנות המאסר שלי קוצרו לשש שנים וחצי. בו ביום שיצאתי לחופשי כבר הלכתי לאסיפה. השתמשתי בחסכונות הזעומים שלי כדי לעלות על מונית למדריד והצלחתי להגיע בדיוק בזמן לאסיפה. כמה התרגשתי לראות שוב את אחיי לאמונה. כל כך שמחתי לחזור לאסיפות, אבל יותר מכול השתוקקתי לחזור לשירות החלוצי. למרות שסבלנו מפעם לפעם מהטרדות מצד המשטרה, רבים נענו בשמחה לבשורה הטובה, וידינו היו מלאות עבודה.
באותה תקופה פגשתי חלוצה מיוחדת ששמה מרסדס. היא הייתה אחות ענווה ונלהבת שרצתה לבשר לכל מי שרק אפשר. היא גם הייתה לבבית ונדיבה, ותכונותיה היפות שבו את ליבי. התאהבנו וכעבור שנה התחתנו. אשתי התומכת היא אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלתי בחיי.
מספר חודשים לאחר חתונתנו התמניתי לשרת כמשגיח נפה. בכל שבוע ביקרנו קהילה אחרת, בישרנו יחד עם האחים המקומיים והיינו איתם באסיפות. זו הייתה תקופה של פריחה בספרד. קהילות חדשות קמו בזו אחר זו בכל רחבי המדינה, והאחים נזקקו להדרכה ולעידוד. כמו כן, לתקופה קצרה קיבלתי את הזכות לעבוד בסניף שלנו בברצלונה, אשר קיומו נשמר בסוד בשל המצב במדינה.
ב־1967 יצאנו מהמחתרת בעקבות חוק חדש שהקנה חופש דת לכלל האזרחים במדינה. אחרי כן, בשנת 1970, קיבלו עדי־יהוה הכרה כדת רשמית בספרד. סוף כל סוף יכולנו להתאסף בחופשיות, לרכוש אולמי מלכות משלנו ולהקים סניף רשמי.
משימות חדשות בשירות יהוה
ב־1971 מרסדס ואני הוזמנו לשרת בסניף החדש בברצלונה. אבל שנה לאחר מכן מרסדס נכנסה להיריון, ונולדה לנו בת יפהפייה שקראנו לה אביגיל. בעקבות זאת נאלצנו לעזוב את משימתנו בבית־אל ולהתמסר למשימה חדשה — לגדל את בתנו.
כשאביגיל הייתה נערה, פנו אלינו האחים מהסניף ושאלו אם נוכל לחזור לשירות הנפתי. כמובן, התפללנו על זה, וגם התייעצנו עם אחים בוגרים. זקן קהילה אחד אמר: ”חסוס, אם הם צריכים אותך חזרה בשטח, אתה חייב להגיד כן!” וכך החלה עוד תקופה מבורכת בחיינו. בתור התחלה ביקרנו קהילות באזור מגורינו, ועם הזמן, אחרי שאביגיל גדלה והחלה חיים משלה, התאפשר לנו להרחיב יותר את פעילותנו.
מרסדס ואני שירתנו 23 שנה בשירות הנפתי. נהניתי מאוד מהזכות הזאת, שהעניקה לי את האפשרות לעודד הרבה אחים צעירים בעזרת הסיפור האישי שלי. בנוסף, נפלה בחלקי הזכות ללמד בבתי־ספר לזקני קהילה ולאחים בשירות המורחב. לפעמים בזמן הלימודים התאכסנו בבית־אל במדריד, המרוחק רק כשלושה קילומטרים מנהר חרמה, שבו נטבלתי ב־1955. באותה תקופה לא דמיינתי שכמה עשורים מאוחר יותר אחזור בדיוק לאותו אזור כדי להכשיר אחים ואחיות צעירים ולהכין אותם לקבלת אחריות גדולה יותר בשירות יהוה.
בשנת 2013 חזרנו לשרת כחלוצים מיוחדים. אני חייב להודות שהמעבר מהשירות הנפתי לחלוציות לא היה פשוט. אבל זה התברר כצעד חכם. לאחרונה התמודדתי עם בעיות בריאות, ואפילו עברתי ניתוח לב מסובך. גם ברגעים האלה הייתי צריך להישען על תמיכתו של יהוה, וכמו תמיד, הוא לא עזב אותי. כבר 56 שנה אני נהנה מתמיכתה הבלתי פוסקת של אשתי — שהוכיחה את עצמה כשותפה אמיתית לכל משימותיי בשירות יהוה.
לא פעם אני מהרהר בתקופה ששירתי בתור מורה. פניהם הנלהבות של תלמידיי הצעירים עולות בזיכרוני ואני רואה בהן את עצמי — צעיר חדור להט שעושה את צעדיו הראשונים בשירות יהוה. אומנם היו לי כמה תקופות קשות בחיים, אך הברכות הנפלאות הרבות שזכיתי להן התעלו על כל הקשיים. אבל גם בתקופות החשוכות ביותר למדתי לקחים חיוניים, והחשוב שבהם: לעולם לא להישען על כוחי שלי. הקשיים שנקרו בדרכי עזרו לי לראות את ידו החזקה של יהוה — היד שתמיד חיזקה אותי, אפילו בשעתי האפלה ביותר (פיליפים ד׳:13).
a חלוץ מיוחד הוא עד־יהוה שהתנדב להישלח על־ידי הסניף המקומי לאזור שיש בו צורך במורי מקרא.
b גודל התא שלי היה ארבעה מטרים מרובעים, ושהיתי בו במשך שבעה חודשים. לא היו בו שירותים, והייתי צריך לישון על הרצפה המטונפת. לא היה ברשותי דבר מלבד שמיכה אחת.
c ”דון” הוא תואר כבוד בספרדית שבא לפני שמם הפרטי של אנשים נכבדים.