מה הביא אותי,‏ קומוניסט לשעבר,‏ להצטרף לדת שנחשבה לאויבת המדינה?‏ כיצד אהבת יהוה וההדרכה שלו עזרו לי לשנות את האישיות שלי במשך השנים שהייתי במחנה כפייה ובגלות?‏

 נולדתי ב־1930 בטבאני,‏ כפר עני בצפון מולדובה,‏ למשפחה מעוטת אמצעים.‏ הוריי עבדו מאוד קשה בקולחוז (‏משק שיתופי)‏ כדי להאכיל את ששת ילדיהם.‏ אימי השתייכה לכנסייה האורתודוקסית הרוסית,‏ ואבי היה קתולי.‏ ההתנהגות המזעזעת של הכמרים עוררה לא פעם ויכוחים סוערים בין הוריי.‏

 כשסיימתי את לימודיי בגיל 18,‏ הצטרפתי לקומסומול,‏ תנועת נוער שהפיצה את הקומוניזם.‏ מטרתה הייתה לגדל את דור העתיד של המפלגה הקומוניסטית.‏ מהר מאוד נבחרתי למזכיר הקבוצה המקומית.‏ ערכים כמו שוויון,‏ אחווה וצדק היו מאוד קרובים לליבי,‏ אבל האי־צדק והשחיתויות מסביב גרמו לי להרגיש ריקנות.‏

 מכיוון שהייתי חבר פעיל בקומסומול,‏ לא הייתה לי ברירה אלא לתמוך בסגירתן של כנסיות ובפירוקן של קבוצות דתיות בצו ממשלת ברית המועצות.‏ a בכפר שלנו היו מספר עדי־יהוה.‏ ראיתי שהם אנשים ישרים ואוהבי שלום,‏ אבל חשבתי שהם פנאטים.‏ לא תיארתי לעצמי שאחד מהם עתיד לענות על השאלות הרבות שהטרידו אותי.‏

 דוד שלי,‏ דימיטרי,‏ היה אחד מהעדים שהתגוררו בכפר שלנו.‏ יום אחד באביב 1952 הוא שאל אותי:‏ ”‏גיאורגיי,‏ מה אתה מתכוון לעשות עם החיים שלך?‏”‏ הוא היה האדם היחיד שהיה לו מספיק אכפת ממני כדי לשאול אותי שאלה כזאת.‏ האמת היא שבראש שלי הסתובבו הרבה מאוד שאלות בלתי פתורות.‏ למשל,‏ כל הזמן שאלתי את עצמי:‏ ’‏אם אלוהים קיים,‏ למה הוא מרשה שיהיה כל כך הרבה סבל בעולם?‏’‏ במשך שמונת הימים הבאים דימיטרי ענה על כל השאלות שלי בעזרת המקרא.‏ לפעמים דיברנו על אלוהים עד שלוש לפנות בוקר!‏

 אחרי השיחות האלה החלטתי ללמוד את המקרא ברצינות.‏ התחלתי להבין שיש לי אב שמימי שבאמת אוהב אותי (‏תהלים כ״ז:‏10‏)‏.‏ אומנם הידע שלי במקרא עדיין היה מועט,‏ אבל האהבה שלי ליהוה הייתה חזקה מספיק כדי לנקוט צעדים נחושים.‏ עזבתי את המפלגה הקומוניסטית למרות איומים מצד ראש הסניף המקומי של המפלגה.‏ בספטמבר 1952,‏ ארבעה חודשים בלבד לאחר שהתחלתי ללמוד את המקרא,‏ הקדשתי את עצמי ליהוה ונטבלתי.‏

 באותה תקופה פעילותם של עדי־יהוה הייתה אסורה על־פי חוק.‏ אבל רציתי להוכיח את אהבתי ליהוה במעשים.‏ לכן התנדבתי להעביר ספרות לאחיי לאמונה בכפרים שונים.‏ מכיוון שלא הכירו אותי שם,‏ הייתי עלול לעורר חשד בקלות ולהסתכן שידווחו עליי לרשויות.‏ אפילו חלק מהאחים חשדו בי וחששו שאני עוד סוכן חשאי מני רבים שהסתננו לתוך הקהילה.‏ אבל מהר מאוד התברר שאני לא מרגל.‏ חודשיים בלבד לאחר טבילתי,‏ נעצרתי והורשעתי באשמת העברת ספרות לא חוקית.‏

 במהלך המעצר הקדם משפטי שלי,‏ שנמשך כמעט שנה,‏ נחקרתי פעמים רבות.‏ בכל אותן פעמים החוקרים ניסו לגרום לי להתכחש לאמונתי.‏ אבל בשלב הזה כבר הייתה לי אהבה עמוקה ליהוה אלוהים.‏ לבסוף,‏ שפטו אותי במסגרת משפט פתוח באודסה,‏ אוקראינה.‏ הוריי ואחיי,‏ שבאותה תקופה עדיין לא היו עדי־יהוה,‏ זומנו לבית המשפט.‏

 התביעה הציגה אותי כמישהו שהולך שולל והצטרף לכת מסוכנת.‏ הרשויות רצו שהוריי ואחיי יחשבו שיצאתי מדעתי.‏ זה עורר דאגה רבה אצל ההורים שלי.‏ הם בכו והתחננו שאחזור בי.‏ אבל אני נשארתי רגוע.‏ אמרתי לאימי:‏ ”‏אל תדאגי.‏ לא איבדתי כיוון.‏ מצאתי את מה שחיפשתי כל החיים,‏ ואני לא מוכן לוותר על זה”‏ (‏משלי כ״ג:‏23‏)‏.‏ לא ידעתי הרבה על המקרא,‏ אבל ידעתי מספיק על יהוה כדי להיאחז בו.‏ עם הזמן הוריי הבינו שזו האמת,‏ וכשש שנים לאחר המקרה הזה גם הם הפכו לעדי־יהוה.‏

 גזרו עליי 15 שנים במחנה עבודה.‏ נשלחתי ברכבת לרצות את עונשי באזור קולימה,‏ לב ליבה של רשת גדולה של מחנות כפייה בסיביר.‏ הסוהרים והשומרים נהגו להכות את האסירים ולהרעיב אותם כדי לשלוט בהם.‏ כשהגעתי שאלתי את עצמי איך אצליח לשרוד שם.‏

 זמן קצר לאחר שהגעתי,‏ חלק מ־34 העדים שהיו כבר במחנה שאלו אותי בזהירות:‏ ”‏האם יש יהונדבים בקבוצה שלך?‏”‏ מייד ידעתי שהם אחיי הרוחניים.‏ רק הם יכלו להשתמש במושג המקראי הזה.‏ האחים הבוגרים האלה לימדו אותי ליישם עקרונות מקראיים במצבים קשים וגם לפתח תכונות רוחניות,‏ כמו שיקול דעת.‏

 במחנה עבדתי בתור מכונאי.‏ יום אחד,‏ מתפיי,‏ אסיר שעבד איתי,‏ התרברב שהוא יודע את שמותיהם של 50 קדושים בעל פה.‏ אני הגבתי באמירה מעליבה על אותם ”‏קדושים”‏,‏ ומתפיי ניסה להכות אותי.‏ לשמחתי,‏ הצלחתי לברוח.‏ אחר כך ראיתי את האחים צוחקים,‏ וזה הרגיז אותי.‏ ”‏למה אתם צוחקים?‏”‏ שאלתי.‏ ”‏רציתי לבשר לו!‏”‏ הם הזכירו לי בעדינות שהמטרה שלנו היא לבשר את הבשורה הטובה ולא להעליב אנשים (‏פטרוס א׳.‏ ג׳:‏15‏)‏.‏ מתפיי היה מתנגד משטר,‏ ובכל זאת הוא התרשם עמוקות מהכבוד שגילו עדי־יהוה לשומרים ולרשויות.‏ בסופו של דבר,‏ הוא גילה עניין במקרא.‏ אני תמיד אזכור את הלילה שבו מתפיי נטבל בחשאי בחבית מים קרים.‏

 סמוך לתקופה שהגעתי למחנה,‏ שני אחים צעירים ואני נשלחנו לקבל שיעורים תיאורטיים בפוליטיקה.‏ בהתחלה סירבנו לנכוח בשיעורים כי חשבנו שתהיה בכך הפרה של הניטרליות המשיחית (‏יוחנן י״ז:‏16‏)‏.‏ הסרבנות שלנו גררה שהות של שבועיים בתא עונשין חשוך.‏ כששוחררנו,‏ האחים הבוגרים הסבירו לנו שעצם הנוכחות בשיעורים כאלה לא בהכרח מפירה את עקרון הניטרליות.‏ להיפך,‏ יכולנו להתייחס לשיעורים האלה כהזדמנות מצוינת לתת עדות.‏ האחים האוהבים האלה עזרו לנו להיות נבונים וגמישים יותר.‏

 ההדרכה והסבלנות שלהם היו בשבילי הוכחה לאהבתו ודאגתו של יהוה כלפיי.‏ למשל,‏ התעוררה תקרית ביני לבין אסיר ששימש כמנהל החשבונות הראשי.‏ הוא היה כומר,‏ ובכל פעם שראה אותי בארוחות,‏ הוא היה אומר לי:‏ ”‏שלום לך,‏ בן השטן”‏.‏ אסיר אחר הציע לי לענות לו בציניות:‏ ”‏שלום,‏ אבא”‏.‏ לצערי,‏ שמעתי לעצתו,‏ והתוצאה הייתה שספגתי מכות קשות.‏ כשהאחים שמעו על מה שקרה,‏ הם עזרו לי להבין שלא התנהגתי כראוי (‏משלי כ״ט:‏11‏)‏.‏ מאוחר יותר התנצלתי בפני הכומר.‏

 לפני שנשלחתי למחנה העבודה,‏ הייתי רגיל להגיע בחשאי לאסיפות שנערכו בלילות או מוקדם בבוקר.‏ אבל במחנה לא היה היכן להסתתר.‏ לכן בכל יום היינו עומדים במעגל לעיני השומרים ומשוחחים על פסוקים שכתבנו מראש על פיסות נייר קטנות.‏ מטרתנו הייתה ללמוד בעל פה כמה שיותר פסוקים ולשנן אותם באופן קבוע.‏ אם אחד השומרים היה מתקרב,‏ היינו בולעים מייד את הפתקים שלנו.‏

 אחרי ששוחררתי מהמחנה ב־1959 הוגליתי למחוז קרגנדה בקזחסטן.‏ מאחר שעדיין הייתי בתקופת מבחן,‏ ביקשתי אישור להיעדר 20 יום כדי להתחתן.‏ פגשתי בעבר את מריה,‏ אחות נאמנה ומקסימה ממחוז טומסק ברוסיה,‏ ונסעתי לשם כדי לפגוש אותה.‏ כמו תמיד,‏ ניגשתי ישר לעניין.‏ אמרתי לה:‏ ”‏מריה,‏ אין לי זמן לחיזורים.‏ תתחתני איתי!‏”‏ היא הסכימה,‏ ונישאנו בחתונה קטנה.‏ העובדה שעמדתי בכל כך הרבה ניסיונות נגעה לליבה,‏ והיא רצתה לעזור לי להמשיך לשרת את יהוה (‏משלי י״ט:‏14‏)‏.‏

 בשנות ה־60 פעילותנו הייתה מחוץ לחוק,‏ ולכן לא יכולנו לבשר מבית לבית.‏ למרות זאת,‏ ניצלנו כל הזדמנות כדי לחלוק את אמונתנו באופן לא־רשמי.‏ למשל,‏ לא פעם כשהיינו מוזמנים לאנשהו או כשהיינו בחופשה,‏ סיפרנו לאחרים על התקווה שלנו לחיות לנצח בכדור הארץ.‏ בנוסף,‏ גם יצרנו הזדמנויות לשוחח עם אחרים.‏ לדוגמה,‏ ביקרנו בבתים שהועמדו למכירה ופתחנו בשיחות עם בעלי הבתים במטרה לדבר איתם על נושאים רוחניים.‏ בשיטה זו,‏ מריה ואני התחלנו ללמד את המקרא שישה אנשים שבהמשך נהיו עדי־יהוה.‏

 לפעמים התאפשר לנו לתת עדות בתקופת הבחירות.‏ יום אחד הגיעה המשטרה החשאית למפעל שבו עבדתי עם כמה אחים נוספים.‏ ואז לעיני כ־000,‏1 מעובדי המפעל הם שאלו אותנו למה עדי־יהוה לא מתערבים בפוליטיקה.‏ המהנדס הראשי ועובדים אחרים יצאו להגנתנו,‏ ואמרו לשוטרים שאנחנו עובדים אחראיים וחרוצים.‏ התגובה שלהם נתנה לנו אומץ להסביר את עמדתנו ולצטט פסוקים שזכרנו בעל פה.‏ בעקבות כך,‏ ארבעה מעמיתינו לעבודה החלו להתעניין במקרא ונטבלו תוך פחות משנה.‏

 בתחילת שנות ה־70 ישרי לב רבים הפכו לעדי־יהוה בקזחסטן,‏ וכך התעורר הצורך לארגן את הכינוס הראשון שלנו.‏ אבל איך יכולנו לעשות זאת מבלי לעורר חשד מצד הרשויות?‏ החלטנו לקיים כינוס של יום אחד במסגרת חתונה שנערכה בכפר ליד העיר אלמטי.‏ למעלה מ־300 אורחים נאספו גם לרגל החתונה וגם לרגל הכינוס.‏ אשתי וכמה אחיות נוספות עבדו קשה כדי לקשט את המקום ולהכין מטעמים לכבוד האירוע.‏ האורחים נהנו במיוחד מהנאומים המקראיים המעולים שהגישו כתריסר אחים.‏ זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהגשתי הרצאה מקראית בפני קהל גדול.‏

 אשתי האהובה עמדה לצידי בנאמנות במשך כל חייה.‏ הייתה לה אישיות נעימה,‏ והיא תמיד כיבדה אותי והציבה את ענייני המלכות במקום הראשון בחייה.‏ אף שהייתה אישה חזקה,‏ היא פיתחה לפתע אוסטיאופורוזיס חמור שריתק אותה למיטה למשך כמעט 16 שנה.‏ בתנו לודמילה ואני טיפלנו בה עד מותה ב־2014.‏

 למראה ייסוריה של אשתי היקרה,‏ חשתי חסר אונים.‏ אבל עד יומה האחרון נהגנו לקרוא יחד במקרא,‏ לדון במאמרים מעודדים ולדבר הרבה על העולם החדש.‏ לפעמים הייתי בוכה לצידה בשקט,‏ אבל כל פעם שקראנו על ההבטחות הנפלאות של יהוה,‏ היינו נרגעים ואוזרים כוח להמשיך הלאה (‏תהלים ל״ז:‏18;‏ מ״א:‏3‏)‏.‏

 מהיום הראשון שבו חשתי באהבתו של יהוה,‏ תמיד ידעתי שהוא תומך בי ודואג לי (‏תהלים ל״ד:‏19‏)‏.‏ כשהייתי צעיר וחסר ניסיון,‏ הרגשתי את אהבתו באמצעות האחים שעזרו לי בסבלנות לשפר את אישיותי.‏ בזמנים הקשים במחנה הכפייה ובגלות,‏ יהוה תמך בי באמצעות המקרא.‏ והוא נתן לי את הכוח הנחוץ לטפל באשתי היקרה עד מותה.‏ כיום אני יכול לומר בביטחון שאהבתי ליהוה חיזקה אותי לאורך כל חיי.‏