אח ממוצא יפני ששירת כמשגיח נודד בארצות הברית שב ליפן כשליח ב־6 לספטמבר 1926. מי שהמתין לקבל את פניו היה המנוי היחיד על כתב העת המצפה ומייסד הקבוצה ללימוד המקרא בקוֹבֶּה. הכינוס הראשון של תלמידי המקרא התקיים בעיר ב־2 בינואר 1927. בכינוס נכחו 36 איש ונטבלו 8. אומנם הייתה זו התחלה טובה, אך כיצד תוכל הקבוצה הקטנה להגיע ל־60 מיליון תושבי יפן הזקוקים לאור האמת המקראית?‏

במאי 1927 החלו תלמידי מקרא נמרצים במבצע הטפה שנועד לפרסם סדרת הרצאות מקראיות. לפרסום ההרצאה הראשונה שעמדה להתקיים באוסקה הציבו האחים שלטי מדרכות ושלטי חוצות גדולים בכל רחבי העיר ושלחו 3,000 הזמנות לאישים בולטים. הם חילקו 150,000 עלוני הזמנה ופרסמו את ההרצאה בעיתונים המובילים באוסקה ועל גבי 400,000 כרטיסי רכבת. ביום ההרצאה פיזרו שני מטוסים 100,000 עלוני הזמנה מעל שמי העיר. 2,300 איש לערך מילאו עד אפס מקום את אולם אסהי באוסקה כדי להאזין להרצאה ”מלכות אלוהים קרובה”. מפאת חוסר מקום נאלצו כאלף איש לשוב על עקבותיהם. לאחר ההרצאה נשארו יותר מ־600 נוכחים לדיון של שאלות ותשובות. במהלך החודשים שלאחר מכן הוגשו הרצאות פומביות על המקרא בקיוטו ובערים אחרות במערב יפן.‏

באוקטובר 1927 ארגנו תלמידי המקרא הרצאות בטוקיו. שוב נמסרו הזמנות לאנשי מפתח — ביניהם ראש הממשלה, חברי פרלמנט, מנהיגי דת ומפקדי צבא. הוצבו שלטים ופורסמו מודעות בעיתונים, וכמו כן חולקו 710,000 עלוני הזמנה. סך כל הנוכחים בשלושת ההרצאות בבירת יפן עמד על 4,800 איש.‏

קולפורטרים (חלוצים) מילאו תפקיד חיוני במסירת מסר המלכות לאנשים בבתיהם. מַטְסוּאֵה אִישִיי, מראשוני הקולפורטרים ביפן, ובעלה ג’יזו כיסו שלושה רבעים משטח המדינה. הם בישרו בסאפורו שבצפון הרחוק, בסנדאי, בטוקיו, ביוקוהמה, בנַגוֹיָה, באוסקה, בקיוטו, באוקיאמה ובטוקושימה. אחות אישיי ואחות סקיקו טנקה, המבוגרת ממנה, לבשו קימונו רשמי וביקרו אצל פקידי ממשל בכירים. אחד מהם ביקש 300 מארזים של ספרים לשימוש בספריות בתי הכלא. כל מארז הכיל את הספר נבל האלוהים ואת הספר גאולה‏.‏

קטסואו והאגינו מיאוּרה קיבלו ספרים מאחות אישיי וזיהו מייד את צליל האמת. הם נטבלו בשנת 1931 והפכו לקולפורטרים. הרואישי וטנה ימאדה ורבים  מקרוביהם חבקו את מסר המלכות זמן מה לפני 1930. בני הזוג ימאדה נכנסו לשורות הקולפורטרים, ובתם יוקיקו החלה לשרת בבית־אל בטוקיו.‏

באותם זמנים המכוניות היו יקרות מאוד והדרכים היו משובשות. לכן השתמשו קזומי מינורה וקולפורטרים צעירים אחרים בקרונות מגורים ללא מנועים. הם כינו אותם ”קרונות יהוא” על שם יהוא, רוכב המרכבה הנלהב שהפך לאחד ממלכי ישראל (‏מל”ב י’:13–16‏). אורכו של קרון ”יהוא הגדול” היה 2.2 מטר, רוחבו 1.9 מטר וגובהו 1.9 מטר. היו שלושה קרונות כאלה וכל אחד מהם יכול היה להכיל עד שישה חלוצים. בנוסף, בסניף ביפן נבנו 11 קרונות ולכל קרון חוברו אופניים. קרון מסוג זה יכול היה להכיל שני אנשים וזכה לכינוי ”יהוא הקטן”. קיאישי איווסאקי שסייע בבניית הקרונות, סיפר: ”בכל ’קרון יהוא’ היו אוהל ומצבר שסיפק חשמל לתאורה”. הקולפורטרים הפיצו את אור האמת ברחבי יפן, גררו ודחפו את ”קרונות יהוא” במעלה ובמורד ההרים והעמקים מהוקאידו שבצפון ועד לקיושו שבדרום.‏

איקומטסו אוטה ששירת כקולפורטר אמר: ”כשהגענו לעיירה מיקמנו את ’קרון היהוא’ שלנו על גדת הנהר או בשדה פתוח. תחילה ביקרנו אישים בולטים בעיירה, כמו ראש העיירה ולאחר מכן ביקרנו בבתים כדי להציג את הספרות שלנו. אחרי שכיסינו את השטח, עברנו לעיירה הבאה”.‏

כאשר ערכו 36 תלמידי המקרא בקובה את הכינוס הראשון שלהם היה זה ”יום קטנות” (‏זכ’ ד’:10‏). כעבור חמש שנים בלבד בשנת 1932 דיווחו 103 קולפורטרים ומבשרים ביפן על פעילותם, הם חילקו למעלה מ־14,000 ספרים. כיום מתבצעת פעילות הבישור בצורה מאורגנת במקומות ציבוריים באזורי המטרופולין ביפן, וקרוב ל־220,000 מבשרים מאירים את אורם ברחבי ארץ השמש העולה (מתוך אוצר הארכיון ביפן).‏