היכן עליך להיות בבוא הקץ?
היכן עליך להיות בבוא הקץ?
מה יעלה בגורלם של הישרים כשישים יהוה קץ לסדר העולמי המרושע בהר מגידון? הכתוב במשלי ב׳:21, 22 משיב על השאלה: ”ישרים ישכנו ארץ, ותמימים [הולכי תום] ייוותרו בה. ורשעים מארץ ייכרתו; ובוגדים יִסְחו [ייעקרו] ממנה”.
אך כיצד ייוותרו התמימים בארץ? האם יימצא עבורם מקום מחסה? היכן יצטרכו הישרים להיות בבוא הקץ? ארבעה סיפורי הישרדות מקראיים שופכים אור על נושאים אלה.
מקרים שבהם המיקום היה חשוב
אשר להצלתם של נוח ולוט, אנו קוראים בפטרוס ב׳. ב׳:5–7: ”על העולם הקדום לא חס [אלוהים], אבל בהביאו מבול על עולם של רשעים שמר את נוח, מטיף הצדק, והשבעה אשר עימו. את הערים סדום ועמורה שרף לאפר לאחר שדן אותן למהפכה, בשימו אותן לדוגמה לעתידים לעשות רשעה, והציל את לוט הצדיק, אשר נדכאה נפשו בגלל התנהגות הרשעים שטופי זימה”.
כיצד ניצל נוח מן המבול? אלוהים אמר לנוח: ”קץ כל בשר בא לפנַי, כי מָלאה הארץ חמס מפניהם. והנני משחיתָם את הארץ. עשֵה לך תיבת עצי גוֹפֶר” (בר׳ ו׳:13, 14). נוח בנה את התיבה בדיוק כפי שהורה לו יהוה. שבעה ימים לפני שניחתו מי המבול על הארץ, הורה יהוה לנוח לאסוף את בעלי החיים לתוך התיבה ולהיכנס לתוכה יחד עם כל בני ביתו. ביום השביעי נסגרה הדלת בעדו, ”ויהי הגשם על הארץ, ארבעים יום וארבעים לילה” (בר׳ ז׳:1–4, 11, 12, 16). נוח ומשפחתו ”נושעו במים” (פט״א ג׳:20). כדי להינצל היה עליהם להיות בתוך התיבה. שום מקום אחר על פני תבל לא יכול היה להעניק להם הגנה (בר׳ ז׳:19, 20).
לוט קיבל הוראות שונות במקצת. שני מלאכים הודיעו לו היכן אל לו להיות. ”כל אשר לך בעיר, הוצא מן המקום!” אמרו שני המלאכים ללוט, ”כי משחיתים אנחנו את המקום הזה”. היה עליו ועל בני ביתו ’להימלט ההרה’ (בר׳ י״ט:12, 13, 17).
החוויות שחוו נוח ולוט מוכיחות כי ”יודע יהוה להציל את חסידיו מניסיון ועם זאת לחשוך את הרשעים ליום הדין” (פט״ב ב׳:9). בשני מקרי ישועה אלו, היה למיקום תפקיד מכריע. נוח חייב היה להיכנס לתיבה; לוט חייב היה לצאת מסדום. אך האם כך הוא בכל מקרה ומקרה? האם יכול יהוה להציל את הצדיקים באשר הם, מבלי שיידרשו לעבור למקום אחר? כדי להשיב על השאלה שים לב לשני סיפורי ישועה נוספים.
האם המיקום תמיד חשוב?
בטרם היכה את מצרים במכה העשירית, ציווה יהוה על בני ישראל למשוח את דם קורבן הפסח על המשקופים ועל המזוזות של בתיהם. מדוע? כדי שכאשר ’יעבור יהוה לנגוף את מצרים ויראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, הוא יפסח על הפתח, ולא ייתן למשחית לבוא אל בתיהם לנגוף’. בלילה ההוא היכה יהוה ”כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כיסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור, וכל בכור בהמה”. לעומת זאת, בכורות בני ישראל ניצלו מבלי שאיש יצטרך לעבור למקום אחר (שמ׳ י״ב:22, 23, 29).
שים לב גם למה שאירע לרחב הזונה שהתגוררה בעיר יריחו. בני ישראל עמדו להתחיל בכיבוש ארץ ההבטחה. כשהבינה רחב כי יריחו נידונה לכליה, היא אמרה לשני המרגלים העברים שהעיר אחוזת אימה מפני בני ישראל שהלכו והתקדמו לעברה. היא החביאה את המרגלים וביקשה מהם להישבע לה שהיא וכל משפחתה יינצלו בכיבוש יריחו. המרגלים הורו לרחב לאסוף את משפחתה לביתה, שהיה ממוקם בחומת העיר. כל מי שיעזוב את הבית יומת יחד עם יתר תושבי העיר (יהו׳ ב׳:8–13, 15, 18, 19). ואולם, מאוחר יותר אמר יהוה ליהושע ש”חומת העיר” חייבת ’ליפול תחתיה’ (יהו׳ ו׳:5). מקום שהוגדר בפי המרגלים כמקום מבטחים עמד כעת בסכנה. כיצד יינצלו רחב ובני ביתה?
בבוא העת ללכוד את יריחו, תקעו בני ישראל בשופרות והריעו. ”ויהי כשמוע העם [עם ישראל] את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה”, נאמר ביהושע ו׳:20, ”ותיפול החומה תחתיה”. איש לא יכול היה לעצור את קריסת החומה. אך למרבה הפלא, התמוטטות חומת העיר נעצרה בבית רחב. יהושע הורה לשני המרגלים: ”בואו בית האישה הזונה, והוציאו משם את האישה ואת כל אשר לה, כאשר נשבעתם לה” (יהו׳ ו׳:22). כל משפחתה של רחב ניצלה.
מה הדבר החשוב מכול?
מה אנו יכולים ללמוד מהצלתם של נוח, לוט, רחב ובני ישראל? כיצד פרשות אלו עוזרות לנו לדעת היכן עלינו להיות כשיקיץ הקץ על הסדר העולמי המרושע?
נוח מצא מקלט בתיבה. אבל מה הניע אותו להיכנס לתיבה? אמונתו וציותו. ”ויעש נוח ככל אשר ציווה אותו אלוהים”, אומר המקרא. ”כן עשה” (בר׳ ו׳:22; עב׳ י״א:7). מה לגבינו? האם אנו עושים כל מה שמצווה עלינו אלוהים? נוח היה גם ’מטיף צדק’ (פט״ב ב׳:5). האם גם אנו נלהבים בהכרזת הבשורה, גם אם אין היענות בשטח ההטפה שלנו?
לוט נמלט מסדום ולא נספה. חייו ניצלו משום שהיה צדיק בעיני אלוהים ומפני שנדכאה נפשו מהתנהגותם הנלוזה והמופקרת של אנשי סדום ועמורה הרשעים. האם ההתנהגות הנלוזה והמופקרת הרווחת בימינו באמת מייסרת את נפשנו? או שמא אבדה רגישותנו ואין זה מטריד אותנו כלל ועיקר? האם אנו עושים כמיטב יכולתנו על מנת להימצא ”בשלום, נקיים ובלא דופי”? (פט״ב ג׳:14).
בני ישראל במצרים ורחב ביריחו ניצלו בזכות כך שנותרו בבתיהם. הדבר דרש מהם אמונה וציות (עב׳ י״א:28, 30, 31). דמיין לעצמך כיצד כל משפחה מבני ישראל לא הסירה את מבטה מבנה הבכור כש”צעקה גדולה” החלה לבקוע מבתי המצרים, בזה אחר זה (שמ׳ י״ב:30). שווה בנפשך כיצד רחב הצטופפה יחד עם משפחתה כשחשה את רעד החומות הקורסות של יריחו הולך וקרב. נדרשה ממנה אמונה של ממש כדי לציית ולהישאר בביתה.
בקרוב יקיץ הקץ על עולמו המרושע של השטן. איננו יודעים עדיין כיצד יגן יהוה על משרתיו ב’יום אפו’ הנורא (צפ׳ ב׳:3). אך לא משנה היכן נהיה ומה יהיה מצבנו באותה עת, אנו סמוכים ובטוחים שהישרדותנו תהיה תלויה באמונתנו ביהוה ובציותנו לו. לעת עתה, עלינו לפתח גישה נכונה כלפי מה שמוגדר בנבואת ישעיהו כ’חדרינו’.
”בוא בחדריך”
”לך, עמי, בוא בחדריך וסגור דלתך בעדך”, אומר ישעיהו כ״ו:20. ”חֲבִי כמעט רגע עד יעבור זעם”. ייתכן שהנבואה התגשמה לראשונה ב־539 לפה״ס, עם כיבוש בבל בידי המדים והפרסים. נראה כי לאחר כניסתו לבבל הורה כורש הפרסי לכול להישאר בבתיהם כיוון שחייליו נצטוו להרוג את כל מי שיימצא בחוץ.
ייתכן מאוד שה’חדרים’ בנבואה מסמלים בימינו את קהילות עדי־יהוה ברחבי תבל שמספרן יותר מ־000,100. קהילות אלו ממלאות תפקיד חשוב בחיינו, וכך יהיה גם במהלך ”הצרה הגדולה” (ההת׳ ז׳:14). משרתי אלוהים מצוּוים להיכנס אל ’חדריהם’ ולהתחבא ”עד יעבור זעם”. עלינו לפתח גישה נכונה כלפי הקהילה ולא לאבדה. כמו כן, עלינו להיות איתנים בדעתנו להישאר קרובים לקהילה. טוב נעשה אם נישמע לקריאתו של פאולוס: ”נשים ליבנו איש אל רעהו, לעורר זה את זה לאהבה ולמעשים טובים. בל נזניח את התכנסותנו כמנהג כמה אנשים, כי אם נעודד איש את רעהו, ובייחוד בראותכם כי קרב היום” (עב׳ י׳:24, 25).
[תמונות בעמוד 7]
מה אנו יכולים ללמוד ממעשי הישועה שעשה אלוהים בעבר?
[תמונה בעמוד 8]
מה מסמלים אולי ה’חדרים’ בימינו?