עבודה ב”‏שדה”‏ לפני הקציר

תלמידיו של המורה הגדול היו נבוכים.‏ ישוע סיפר להם סיפור קצר על חיטים ועשבים רעים.‏ זה היה אחד מכמה משלים שסיפר באותו יום.‏ כשסיים לדבר פנו רוב המאזינים איש איש לדרכו.‏ אלא שתלמידיו ידעו שחייבת להיות משמעות מיוחדת למשלים — בייחוד למשל על החיטים והעשבים הרעים.‏ הם ידעו שישוע אינו עוד מספר סיפורים מרתק.‏

ספר מתי מציין שהם ביקשו:‏ ”‏הסבר נא לנו את משל העשבים הרעים”‏.‏ בתגובה פירש להם ישוע את המשל.‏ הוא ניבא שתהיה כפירה גדולה אשר תתפתח בקרב תלמידיו המוצהרים (‏מתי י״ג:‏​24–30,‏ 36–38,‏ 43‏)‏.‏ ואכן כך קרה.‏ אחרי מות השליח יוחנן התפשטה הכפירה כאש בשדה קוצים (‏מעשי  השליחים כ׳:‏29,‏ 30;‏ תסלוניקים ב׳.‏ ב׳:‏​6–12‏)‏.‏ היקף השפעתה היה כה נרחב,‏ שהשאלה ששאל ישוע בלוקס י״ח:‏8 אכן היתה במקומה:‏ ”‏כאשר יבוא בן־האדם,‏ הימצא את האמונה עלי אדמות?‏”‏

בואו של ישוע יציין את תחילת ה”‏קציר”‏ של המשיחיים דמויי החיטה.‏ יהיה זה מסימני הזיהוי של ”‏קץ העולם”‏ אשר החל ב־1914.‏ על כן,‏ אין זה מפתיע שהיו גילויי התעניינות באמת המקראית בתקופה שקדמה לקציר (‏מתי י״ג:‏39‏)‏.‏

אם בוחנים את ההיסטוריה מתברר שבמיוחד מאז המאה ה־15 ואילך,‏ נתעוררה הסקרנות לאמת אפילו בקרב ההמונים בנצרות אשר משולים ל’‏עשבים הרעים’‏,‏ כלומר למשיחיים מזויפים.‏ המקרא הלך ונעשה נגיש,‏ חוברו קונקורדנציות מקראיות,‏ ועל רקע התפתחויות אלו החלו אנשים ישרי לב לחקור לעומק את כתבי־הקודש.‏

האור מתחזק

אחד מאנשים אלו שחי בתחילת המאה ה־19 היה הנרי גרו (‏1781–1862)‏ מברמינגהם,‏ אנגליה.‏ בגיל 13 חצו הוא ומשפחתו באונייה את האוקיינוס האטלנטי בדרכם אל ארצות־הברית,‏ והגיעו למחוז חפצם ב־8 ביולי 1795.‏ הם התיישבו בפְּרוֹבִידֶנְס,‏ רוד איילנד.‏ הוריו נטעו בו אהבה למקרא.‏ ב־1807,‏ במלאות לו 25 שנה,‏ הוזמן גרו לשרת ככומר בכנסייה הבפטיסטית שבהַרטפוֹרד,‏ קונטיקט.‏

הוא התייחס בכובד ראש לתפקיד ההוראה והשתדל לסייע לצאן מרעיתו לחיות על־פי המקרא.‏ הוא האמין שיש לטהר את הקהילה מכל אדם החוטא בזדון.‏ לעתים נאלצו הוא ועוד כמה גברים אחראים בכנסייה לגרש (‏לנדות)‏ עושי זנות או כל אדם שעשה מעשים טמאים.‏

היו בעיות אחרות בכנסייה שהטרידו את מנוחתו.‏ גברים שאינם חברי כנסייה ניהלו  את ענייניה העסקיים של הכנסייה והנהיגו את השירה בטקסים.‏ הם גם היו רשאים להצביע בנושאים קהילתיים ומתוך כך לשלוט במידה מסוימת על ענייניה.‏ על בסיס עיקרון ההיבדלות מן העולם,‏ האמין גרו בכל תוקף כי הרשות למלא תפקידים אלו ניתנה אך ורק לגברים נאמנים (‏קורינתים ב׳.‏ ו׳:‏​14–18;‏ יעקב א׳:‏27‏)‏.‏ היה זה,‏ לדעתו,‏ בבחינת חילול השם שלא־מאמינים ישירו שירי הלל לאלוהים.‏ בשל עמדתו,‏ סולק הנרי גרו ב־1811 מהכנסייה.‏ חברים אחרים שהחזיקו בדעות דומות עזבו גם הם באותו זמן את הכנסייה.‏

היבדלות מהנצרות

חברי קבוצה זו,‏ ובכללם הנרי גרו,‏ החלו ללמוד את המקרא כדי להתאים את חייהם ופעילויותיהם לכתוב בו.‏ תודות למחקרם זכו בתוך זמן קצר להבנה ברורה יותר של האמת המקראית והחלו בחשיפת משגי הנצרות.‏ לדוגמה,‏ ב־1824 כתב גרו טיעונים משכנעים מאוד להפרכת השילוש.‏ תן דעתך להיגיון שבדבריו בקטע זה מכתביו:‏ ”‏’‏את היום ההוא או השעה אין איש יודע,‏ גם לא המלאכים בשמים וגם לא הבן,‏ אלא האב‏’‏ [‏מרקוס י״ג:‏32‏]‏.‏ שים לב למדרג הדמויות:‏ איש,‏ מלאכים,‏ הבן,‏ האב.‏ .‏.‏.‏ אדוננו מלמדנו כי האב לבדו ידע את היום ההוא.‏ אך טעות הדבר אם נכונה הטענה כי האב,‏ הדבר ורוח הקודש הם שלוש דמויות באל אחד;‏ שכן על־פי [‏תורה זו,‏ תורת השילוש]‏,‏ הבן ידע זאת יחד עם האב”‏.‏

גרו חשף את צביעותם של אנשי כמורה ושל מפקדי צבא שלמראית עין שירתו את המשיח.‏ ב־1828 הכריז:‏ ”‏הנוכל להעלות על הדעת אי־התאמה גדולה מזו שמשיחי יצא מחדרו,‏ לאחר שהתפלל בעד אויביו,‏ ויצווה על חייליו להסתער בחימה שפוכה על חיילי האויב ולנעוץ בלבם את כלי המוות?‏ במצב הראשון הוא דומה,‏ למרבה השמחה,‏ לאדונו הגוסס;‏ אך למי הוא דומה במצב השני?‏ ישוע התפלל בעד רוצחיו.‏ הנוצרים רוצחים את מי שבעדם הם מתפללים”‏.‏

ביתר תקיפות כתב גרו:‏ ”‏מתי נאמין לאל הכל־יכול האומר לנו ש’‏אין להתל בו’‏?‏ מתי נבין את טבעה ואת רוחה של הדת הקדושה הדורשת מאיתנו להתרחק אפילו מדבר שיש לו חזות של רשע?‏ האין זו פגיעה בשמו הטוב של בן המבורך להניח שדתו דורשת מאדם להתנהג בנסיבות מסוימות כמלאך,‏ ומתירה לו להתנהג בנסיבות אחרות כמו שד?‏”‏

חיי־נצח לא מלידה

אחת הדרכים הפופולריות להפצת דעות באותן שנים שלפני המצאת הרדיו והטלוויזיה היתה לחלק עלונים.‏ בשנת 1835 בערך,‏ חיבר גרו עלון חשוב אשר חשף את תורות הישארות הנפש ואש גיהינום כלא־מקראיות.‏ הוא האמין שתורות אלו ממיטות חרפה על שם אלוהים.‏

לעלון זה היו השלכות מרחיקות לכת.‏ ב־1837 מצא ג׳ורג׳ סטורז בן ה־40 עותק של העלון ברכבת.‏ הוא היה יליד לבנון שבניו־הֶמפּשֶר,‏ ובאותה עת התגורר ביוּטִיקָה,‏ ניו־יורק.‏

הוא היה כומר מכובד מאוד בכנסייה המתודיסטית־אנגליקנית.‏ הוא קרא את העלון והתרשם מכך שניתן להעלות טיעונים כה נוקבים נגד עיקרי אמונה בסיסיים של הנצרות,‏ תורות שמעולם לא הטיל בהן ספק.‏ הוא לא ידע מי חיבר את העלון,‏ ורק כעבור מספר שנים,‏ ב־1844,‏ פגש את הנרי גרו כששניהם התגוררו בפילדלפיה שבפנסילבניה.‏ למרות זאת,‏ במשך שלוש שנים חקר סטורז את הנושא בעצמו ושוחח על כך אך ורק עם כמרים אחרים.‏

לבסוף,‏ הואיל ואיש לא יכול היה להפריך את הדברים שלמד,‏ החליט ג׳ורג׳ סטורז שאין הוא יכול להיות נאמן לאלוהים ובו בזמן להישאר בכנסייה המתודיסטית.‏ הוא התפטר ב־1840 ועבר לאוֹלְבַּנִי,‏ ניו־יורק.‏

 בתחילת עונת האביב של שנת 1842,‏ נשא סטורז סידרה של שש הרצאות במשך שישה שבועות בנושא ”‏שאלה — האם הרשעים הם בני אלמוות?‏”‏ בשל ההתעניינות הרבה,‏ הדפיס סטורז את ההרצאות,‏ וב־40 השנים שחלפו מאז,‏ הגיעה תפוצתן ל־000,‏200 עותקים בארצות־הברית ובבריטניה הגדולה.‏ סטורז וגרו עשו יד אחת בעימותים נגד תורת הישארות הנפש.‏ גרו המשיך להטיף את דרשותיו בהתלהבות עד מותו בפילדלפיה ב־8 באוגוסט 1862.‏

זמן קצר אחרי שהציג סטורז את שש ההרצאות שהוזכרו לעיל,‏ ניעורה התעניינותו במשנתו של ויליאם מילר שניבא שהמשיח ישוב באופן גלוי לעין ב־1843.‏ במשך שנתיים בישר סטורז בשורה זו בצפון מזרח ארצות־הברית.‏ אחרי 1844 חדל להצביע על תאריך כלשהו לשיבת המשיח,‏ אך לא הביע התנגדות למחקרים כרונולוגיים שביצעו אחרים.‏ הוא האמין שקרובה שיבת המשיח ושעל המשיחיים להיות ערים ודרוכים מבחינה רוחנית למען יהיו מוכנים ליום המשפט.‏ למרות זאת,‏ הוא ניתק כל קשר עם קבוצתו של מילר,‏ מפני שהם האמינו בתורות לא־מקראיות,‏ כגון הישארות הנפש,‏ חורבן העולם באש והיעדר כל תקווה לחיי־נצח עבור אנשים שמתו בלי לדעת את האמת.‏

לאן תוביל אהבת אלוהים?‏

סטורז דחה את ההשקפה האדוונטיסטית לפיה אלוהים יקים לתחייה את הרשעים אך ורק כדי להמיתם שנית.‏ הוא לא מצא במקרא שום ראייה לצעד נקמני וחסר תכלית זה מצד אלוהים.‏ סטורז ועמיתיו פנו לקיצוניות השנייה והסיקו שהרשעים לעולם לא יוקמו לתחייה.‏ אומנם הם התקשו להסביר פסוקים מסוימים העוסקים בתחיית הרשעים,‏ אך אמונה זו השתלבה בעיניהם עם אהבת אלוהים.‏ עד מהרה חלה התקדמות נוספת בהבנת מטרתו של אלוהים.‏

ב־1870 חלה סטורז במחלה קשה ולא יכול היה לעבוד במשך מספר חודשים.‏ בתקופה ההיא עלה בידו לבחון מחדש את כל מה שלמד ב־74 שנות חייו.‏ הוא הגיע למסקנה שהוא החמיץ מרכיב מרכזי במטרת אלוהים כלפי האנושות המופיע בברית עם אברהם — ההבטחה ש’‏כל משפחות האדמה יתברכו עקב אשר שמע אברהם בקול אלוהים’‏ (‏בראשית כ״ב:‏18;‏ מעשי השליחים ג׳:‏25‏)‏.‏

נקודה זו הציתה במוחו רעיון חדש!‏ אם ’‏כל המשפחות’‏ נועדו להתברך,‏ האם לא יהיה  על כולן לשמוע את הבשורה הטובה?‏ וכיצד ישמעו אותה?‏ הרי מיליונים על גבי מיליונים מתו כבר.‏ מתוך בחינה נוספת של הכתובים הסיק סטורז שיש שתי כיתות של ”‏רשעים”‏ מתים:‏ רשעים שבאופן חד־משמעי דחו את אהבת אלוהים,‏ ורשעים שמתו בלי לדעת את האמת.‏

הרשעים מהכיתה השנייה,‏ הסיק סטורז,‏ יוקמו לתחייה ותינתן להם ההזדמנות להפיק תועלת מקורבן הכופר של המשיח ישוע.‏ מי שיקבלו את הקורבן יחיו לנצח עלי־אדמות,‏ ומי שידחו אותו יושמדו.‏ סטורז האמין שאלוהים לא יקים לתחייה מישהו בלי תקווה לעתיד.‏ בסופו של דבר,‏ איש לא ימות בשל חטאו של אדם הראשון חוץ מאדם הראשון!‏ אך מה בנוגע לאנשים שיחיו בעת שיבת האדון ישוע המשיח?‏ סטורז הגיע לכלל הכרה שכדי להגיע אליהם ינוהל מבצע הטפה חובק עולם.‏ לא היה לו שמץ של מושג כיצד יתבצע הדבר,‏ אך באמונה שלימה כתב:‏ ”‏רבים מדי,‏ שאינם מסוגלים לראות כיצד דבר זה או אחר ייעשה,‏ דוחים זאת כאילו ייפלא מאלוהים לעשות כן רק משום שאין הם מבינים את התהליך”‏.‏

ג׳ורג׳ סטורז נפטר בדצמבר 1879 בביתו שבברוקלין,‏ ניו־יורק,‏ במרחק של כמה גושי בניינים מן המקום שנעשה למוקד מבצע ההטפה הכלל־עולמי לו ציפה בכיליון עיניים.‏

הצורך באור נוסף

האם אנשים אלו כמו הנרי גרו וג׳ורג׳ סטורז הבינו את האמת בצורה ברורה כמונו?‏ לא.‏ והם היו מודעים לכך.‏ ב־1847 אמר סטורז:‏ ”‏טוב נעשה אם נזכור שזה עתה יצאנו מעתות החשיכה של הכנסייה;‏ לא יהיה זה מוזר כלל ועיקר אם נמצא כי אנו עוטים ’‏בגדים בבליים’‏ שחשבנוהם לאמת”‏.‏ למשל,‏ גרו הוקיר את הקורבן שסיפק ישוע,‏ אבל הוא לא הבין שזהו ”‏כופר שווה ערך”‏,‏ כלומר,‏ שחיי האנוש המושלמים של ישוע ניתנו בתמורה לחיי האנוש המושלמים שאיבד אדם הראשון (‏טימותיאוס א׳.‏ ב׳:‏6‏)‏.‏ הנרי גרו האמין גם באמונה המוטעית שישוע ישוב ארצה וימלוך באופן גלוי לעין.‏ עם זאת,‏ קידוש שם יהוה היה יקר ללבו — תחום התעניינות שהעסיק מתי מעט מאז המאה השנייה לספירה.‏

גם לג׳ורג׳ סטורז חסרה הבנה מדויקת לגבי כמה נושאים חשובים.‏ הוא הבחין בשקרים שהפיצה הכמורה,‏ אך לעתים פנה לקיצוניות השנייה.‏ לדוגמה,‏ אולי בתגובה להשקפת הכמורה האורותודוקסית בנושא השטן,‏ דחה סטורז את האמונה שהשטן הוא דמות ממשית.‏ הוא לא האמין בשילוש,‏ אך  עד לזמן קצר לפני מותו לא היה בטוח אם רוח הקודש היא דמות.‏ הוא ציפה שבתחילה תהיה שיבת המשיח סמויה מן העין,‏ אך סבר שלבסוף הוא יופיע באופן גלוי לעין.‏ בכל אופן,‏ נראה כי שני אנשים אלו היו ישרי לב וכנים,‏ והם היו קרובים מאוד לאמת לעומת הרוב.‏

‏”‏השדה”‏ שתיאר ישוע במשל החיטים והעשבים הרעים לא היה מוכן לקציר (‏מתי י״ג:‏38‏)‏.‏ גרו,‏ סטורז ואחרים עבדו ב”‏שדה”‏ לקראת הקציר.‏

צ׳ארלס טייז ראסל,‏ שהחל בהוצאתה לאור של חוברת זו ב־1879,‏ כתב על אותן שנים:‏ ”‏האדון נתן לנו כלי עזר רבים בחקר דברו,‏ ועם הבולטים שבהם נמנה אחינו האהוב והקשיש,‏ ג׳ורג׳ סטורז,‏ שבלשונו ובקולמוסו הושיט לנו עזרה רבה;‏ אך אין אנו מבקשים ללכת בעקבות בני אדם,‏ יהיו טובים וחכמים ככל שיהיו,‏ אלא ’‏בעקבות אלוהים כילדים יקרים’‏”‏.‏ תלמידי מקרא כנים הפיקו תועלת ממאמציהם של אנשים כמו גרו וסטורז,‏ אולם היה עליהם לבחון את דבר־אלוהים,‏ המקרא,‏ ולראות בו המקור האמיתי למציאת האמת (‏יוחנן י״ז:‏17‏)‏.‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 26]‏

במה האמין הנרי גרו

חרפה הומטה על שם יהוה,‏ ויש לקדשו.‏

השילוש,‏ הישארות הנפש ואש גיהינום הם תורות כזב.‏

הקהילה המשיחית חייבת להיבדל מן העולם.‏

אסור למשיחיים ליטול חלק במלחמות שבין האומות.‏

המשיחיים אינם כפופים לחוקי יום שבת או יום ראשון.‏

אסור למשיחיים להשתייך לאגודות סודיות,‏ כדוגמת הבונים החופשיים.‏

אין מקום לכיתות של כמורה ושל הדיוטות בקרב המשיחיים.‏

תארים דתיים מקורם בצורר המשיח.‏

בכל הקהילות חייבות להיות מועצות זקנים.‏

הזקנים חייבים להיות קדושים בהתנהגותם ובעלי שם טוב.‏

כל המשיחיים חייבים לבשר את הבשורה הטובה.‏

יהיו אנשים שיחיו לנצח בגן־עדן עלי־אדמות.‏

שירים משיחיים חייבים להיות שירי הלל ליהוה ולמשיח.‏

‏[‏שלמי תודה]‏

תמונה:‏ 69288/Collection of The New-York Historical Society

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 28]‏

במה האמין ג׳ורג׳ סטורז

ישוע נתן את חייו ככופר בעד האנושות.‏

הטפת הבשורה הטובה טרם נעשתה (‏ב־1871)‏.‏

משום כך,‏ לא ייתכן שהקץ קרוב (‏ב־1871)‏.‏ חייבת להיות תקופה נוספת בעתיד שבה תבוצע פעילות ההטפה.‏

יהיו אנשים שיחיו לנצח עלי־אדמות.‏

תהיה תחיית מתים של כל מי שמתו בלי לדעת את האמת.‏ מי שיקבלו את קורבן הכופר של המשיח יזכו בחיי־נצח עלי־אדמות.‏ מי שידחו אותו יושמדו.‏

הישארות הנפש ואש גיהינום הן תורות כזב המבזות את אלוהים.‏

סעודת האדון היא טקס שנתי שיש לקיימו ב־י”‏ד בניסן.‏

‏[‏שלמי תודה]‏

תמונה:‏ (‏1855)‏ by George Storrs ‏,SIX SERMONS

‏[‏תמונות בעמוד 29]‏

ב־1909 עבר צ׳.‏ ט.‏ ראסל,‏ עורך כתב־העת ”‏המצפה של ציון”‏,‏ אל ברוקלין,‏ ניו־יורק,‏ ארה״ב