זיהוי הסימפטומים
זיהוי הסימפטומים
”עצבות היא רגש נורמלי ובריא; דיכאון הוא מחלה. האתגר הוא להבין את ההבדל ביניהם ולזהות אותו” (ד״ר דיוויד ג. פסלר).
כמו ברוב ההפרעות, קיימים סימפטומים ברורים גם לקיומו של הדיכאון. אולם אין זה קל לזהות את הסימפטומים. מדוע? משום שכמעט לכל בני הנוער, כמו למבוגרים, יש מצב רוח רע מדי פעם. מה ההבדל בין סתם תחושת דכדוך לבין דיכאון? זה תלוי מאוד בעוצמת הדכדוך ובפרק הזמן שהוא נמשך.
עוצמה מתייחסת למידה שבה מייסרים הרגשות השליליים את הצעיר. הדיכאון, שהינו חמור יותר מהתקף ייאוש קל, הוא מחלה נפשית שאינה מרפה, הפוגעת ביכולתו של המתבגר לתפקד כרגיל. ד״ר אנדרו סלֵיבִּי מתאר את חומרת המצב במילים אלו: ”דמיין לעצמך את הכאב הפיזי הנורא ביותר שחשת אי פעם — עצם שבורה, כאב שיניים או צירי לידה — הכפל אותו פי עשרה וצא מנקודת הנחה שאינך יודע ממה הוא נגרם; אז תוכל אולי לקלוט את גודל הכאב של הדיכאון”.
פרק הזמן מתייחס לזמן שבו נמשכת האדישות. לדברי הפרופסורים הקליניים לאון סיטרין ודונלד ה. מֵקנוּ הבן, ”ילד שאינו מראה סימנים של עידוד או שיבה לאורח חיים רגיל בתוך שבוע מהרגע ששקע במצב רוח רע (מסיבה זו או אחרת) — או בתוך שישה חודשים לאחר שעבר מה שנחשב בעיניו לאובדן כבד — עלול לפתח הפרעה דכאונית”.
סימפטומים שכיחים
המצב מאובחן כדיכאון רק כאשר מופיעים אצל הצעיר מספר סימפטומים מדי יום, שנמשכים רוב שעות היום, במשך לפחות שבועיים. התקף קצר יחסית מוגדר כאפיזודה דכאונית. דיסתימיה, צורה כרונית יותר של דיכאון קל או מתון, מאובחנת לאחר שהסימפטומים נמשכים לפחות שנה, וכאשר תקופת ההפוגה אינה עולה על חודשיים. בכל אחד מן המקרים, מהם כמה סימפטומים שכיחים של דיכאון? a
שינוי פתאומי במצב הרוח ובהתנהגות. המתבגר, שקודם לכן היה בעל מזג נוח, מתנהג בעוינות. התנהגות מרדנית ואפילו בריחה מהבית הן דבר שבשגרה אצל נוער מדוכא.
בידוד חברתי. המתבגר השרוי בדיכאון מתרחק מחברים. ייתכן גם שחבריו מתרחקים ממנו לאחר שהם מבחינים בשינוי בלתי רצוי בגישתו ובהתנהגותו.
אובדן עניין בכל הפעילויות כמעט. הנער פסיבי שלא כהרגלו. תחביבים שריתקו אותו עד לא מזמן נחשבים כעת בעיניו למשעממים.
שינוי בולט בהרגלי האכילה. לדעת מומחים רבים, הפרעות אכילה כמו אנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית דרות לעתים בכפיפה אחת עם הדיכאון (ולפעמים נגרמות בעטיו).
בעיות שינה. המתבגר ישן פחות מדי או יותר מדי. יש שמפתחים הרגלי שינה מוזרים. הם ערים כל הלילה וישנים במשך היום.
ירידה בלימודים. המתבגר השרוי בדיכאון מתקשה להסתדר עם מוריו ועם חבריו, והציונים מתחילים לצנוח. בתוך זמן קצר הצעיר ממאן ללכת לבית הספר.
מעשים מסוכנים או הרס עצמי. דרכי התנהגות ה’מתקלסות במוות’ עלולות להצביע על כך שהנער איבד את הרצון לחיות. סימפטום נוסף עשוי להיות הטלת מום (כגון פציעת העור).
דימוי עצמי נמוך או רגשי אשמה שאינם במקומם. בן העשרה מפתח ביקורת עצמית חריפה, והוא סבור שהוא כישלון גמור, אף שהעובדות מעידות אחרת.
מחלות פסיכוסומטיות. בהעדר סימן לבעיה פיזית, עלולים כאבי ראש, כאבי גב, כאבי בטן ובעיות בריאות דומות להסתיר דיכאון חבוי.
מחשבות חוזרות ונשנות על המוות או על התאבדות. מחשבות טורדניות על נושאים מבעיתים עלולות להצביע על דיכאון, כמו גם איומי התאבדות. (ראה מסגרת למטה.)
הפרעה דו־קוטבית
מספר סימפטומים דומים עשויים לאפיין מחלה מביכה נוספת — הפרעה דו־קוטבית. לדברי ד״ר ברברה ד. אינגרסול וד”ר סאם גולדשטיין, הפרעה דו־קוטבית (הידועה גם כהפרעה מַנית־דפרסיבית) היא ”מצב המאופיין באפיזודות דכאוניות, השזורות בתקופות של הרבה אנרגיה ומצב רוח מרומם מאוד — מרומם הרבה מעבר לרמות הנורמליות של מצב רוח טוב”.
שלב זה של התרוממות רוח מכונה מַנְיָה. עם הסימפטומים נמנים מחשבות המתרוצצות במוח בלי הרף, פטפטנות בלתי פוסקת וחוסר רצון לישון. למעשה, החולה יכול להיות פעיל במשך ימים ללא שינה ולא ניכרים בו סימנים לאובדן מרץ. סימפטום נוסף להפרעה דו־קוטבית הוא התנהגות אימפולסיבית מאוד, מבלי להביא בחשבון את התוצאות. ”המַניה משפיעה פעמים רבות על כושר החשיבה, שיקול הדעת וההתנהגות החברתית בדרכים מביכות הגורמות בעיות קשות”, מציין דו״ח מטעם המכון הלאומי האמריקני לבריאות הנפש. כמה זמן נמשך השלב המַנִי? לפעמים רק כמה ימים; במקרים אחרים, נמשכת המַניה מספר חודשים בטרם היא מפנה את מקומה לעמיתה הדיכאון.
עם קבוצת הסיכון לפתח הפרעה דו־קוטבית נמנים אנשים שבני משפחתם חולים במחלה זו. החדשות הטובות הן שיש תקווה לסובלים מהבעיה. ”לאחר אבחון מוקדם וטיפול מתאים”, נאמר בספר הילד הדו־קוטבי (The Bipolar Child), ”הילדים הללו ומשפחותיהם יכולים לנהל חיים יציבים לאין ערוך”.
חשוב לציין שסימפטום אחד אין די בו כדי לקבוע דיכאון או הפרעה דו־קוטבית. ברוב המקרים, סדרה של סימפטומים שנראים בבירור לאורך זמן מובילים לאבחון. ואולם השאלה בעינה עומדת, מדוע הפרעה קשה זו מייסרת צעירים?
[הערת שוליים]
a הסימפטומים המוזכרים כאן הינם בגדר סקירה כללית ואינם משמשים קריטריונים לקביעת אבחנה.
[תיבה בעמוד 6]
כשילד רוצה למות
לדברי המרכזים האמריקניים לפיקוח על מחלות, באחת השנים האחרונות היה מספר המתאבדים הצעירים בארצות־הברית גבוה מקורבנות הסרטן, מחלות לב, איידס, מומים מולדים, שבץ, דלקת ריאות, שפעת ומחלות ריאה כרוניות גם יחד. עובדה מטרידה נוספת: חלה עלייה דרמתית בדיווח על מקרי התאבדויות בגילאים 10 עד 14.
האם ניתן למנוע התאבדות של בני נוער? כן, בחלק מן המקרים. ”לפי הסטטיסטיקות, קדמו למקרי התאבדויות רבים ניסיונות התאבדות או רמזים ואזהרות מילוליים”, כותבת ד״ר קתלין מקוֹי. ”כאשר ילדך בגיל ההתבגרות רק רומז על מחשבות אובדניות, זה הזמן לעקוב אחר מצבו ואולי לבקש עזרה מקצועית”.
השכיחות של דיכאון אצל בני נוער מדגישה את הצורך שהורים ומבוגרים אחרים יתייחסו ברצינות לכל סימן לכך שצעיר רוצה לשים קץ לחייו. ”בכמעט כל מקרה התאבדות שחקרתי, או שהתעלמו מרמזים לתוכניותיו של הנער המתבגר או שלא ייחסו להם חשיבות”, כותב ד״ר אנדרו סלֵיבִּי בספרו איש לא הבחין במצוקתי (No One Saw My Pain). ”בני משפחה וידידים לא קלטו את גודל השינויים שראו בו. הם התמקדו בתוצאות ולא בבעיה החבויה מתחת לפני השטח, כך שהאבחנה שנקבעה היתה ’בעיות משפחתיות’, ’שימוש בסמים’ או ’אנורקסיה’. לפעמים ניסו לטפל בכעס, בבלבול ובעצבנות אך לא בדיכאון עצמו. הבעיה הבסיסית נותרה, כשהיא ממשיכה לענות ולהציק”.
המסר ברור: התייחס ברצינות לכל סימן לנטיות אובדניות!
[תמונה בעמוד 7]
לפעמים, התנהגות מרדנית היא סממן לדיכאון חבוי
[תמונה בעמוד 7]
מתבגרים מדוכאים מאבדים לעתים עניין בפעילויות שבעבר ריתקו אותם