דבורת הדבש מסוגלת לנחות בבטחה וללא כל קושי כמעט בכל זווית אפשרית. כיצד היא עושה זאת?‏

נקודות למחשבה: כדי לנחות ללא פגע צריכה דבורת הדבש להאט את מהירותה עד לכדי עצירה כמעט מוחלטת לפני שהיא יוצרת מגע עם המשטח. דרך הגיונית אחת לעשות כן היא למדוד שני פרמטרים — מהירות התעופה והמרחק מהיעד — ולהאט את המהירות בהתאם. אולם רוב החרקים יתקשו להשתמש בשיטה זו כיוון שעיניהם קרובות מאוד זו לזו ובעלות מיקוד קבוע, ולכן הם אינם מסוגלים למדוד מרחק באופן ישיר.‏

ראייתה של דבורת הדבש שונה מאוד מזו של בני האדם, הניחנים בראייה דו־עינית (בינוקולרית) המאפשרת לחשב מרחק בין עצמים. נראה כי דבורת הדבש מתבססת על עיקרון פשוט — ככל שמתקרבים לעצם כלשהו כך הוא נראה גדול יותר. לפיכך ככל שהדבורה מתקרבת לעצם, כך הוא גדל מהר יותר מנקודת מבטה. מניסויים שנערכו באוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה עולה כי דבורת הדבש מאטה את מהירות התעופה שלה כך שקצב הגדילה של העצם יישאר קבוע. עד שדבורת הדבש מגיעה ליעדה, מהירותה כמעט אפסית, מה שמאפשר לה לנחות בבטחה.‏

כתב העת רשומות האקדמיה הלאומית למדעים מדווח: ”הפשטות והכלליות של אסטרטגיית נחיתה זו... הופכות אותה לאידיאלית ליישום במערכות ההכוונה של רובוטים מעופפים”.‏

מה דעתך? האם אסטרטגיית הנחיתה של דבורת הדבש התפתחה בתהליך אבולוציוני? או האם היא מהווה הוכחה לקיומו של מתכנן תבוני?‏