מספר דתות ברחבי העולם, כמו הכנסייה הרומית־קתולית, הכנסיות האורתודוקסיות השונות והבודהיזם, דורשות ממנהיגיהן ומאנשי הכמורה לחיות חיי פרישות. מצד שני, רבים סבורים שמנהג זה מונח ביסוד גל שערוריות מין שהתרחשו לאחרונה, בהן מעורבים אנשי כמורה מזרמים שונים.‏

לכן הגיוני לשאול: ’האם על־פי המקרא חייבים אנשי דת משיחיים לחיות חיי פרישות?’ כדי להשיב על השאלה נדון במקור המנהג ובהתפתחותו, וכן נראה מהי השקפת אלוהים בנושא.‏

אנציקלופדיה בריטניקה ‏(אנג’) מגדירה את הפרישות כ”מצב שבו האדם אינו נשוי, ולכן מתנזר ממין, ברוב המקרים מתוקף תפקידו הרשמי הדתי או בשל היותו מאמין אדוק”. בנאום שנשא האפיפיור בנדיקטוס ה־16 בשנת 2006 בפני חברי הקוּריה הרומאית (חצר האפיפיור), הוא קשר את חובת הפרישות ל”מנהג מתקופה הקרובה לימי השליחים”.‏

אולם הפרישות לא הייתה מנהג דתי שקיימו המשיחיים בני המאה הראשונה לספירה. למעשה השליח פאולוס, אשר חי במאה הראשונה, הזהיר את המאמינים מפני אנשים שישמיעו ”מסרים רוחניים מתעים” ו”יאסרו נישואין” (‏טימותיאוס א’. ד’:1–3‏).‏

היה זה במהלך המאה השנייה שמנהג הפרישות החל לחלחל לכנסיות ”המשיחיות” המערביות. לדברי הספר פרישות ומסורות דתיות, מנהג זה התפתח ”במקביל למגמה חדשה של ריסון היצר המיני אשר התעוררה באימפריה הרומית” (Celibacy and Religious Traditions).‏

במאות השנים שלאחר מכן קידמו חלק מוועידות  הכנסייה ואבות הכנסייה את הרעיון שהכמרים צריכים לחיות חיי פרישות. הם לימדו שיחסי מין מטמאים את הפרט ואינם יאים לאדם המכהן ככומר. אולם אנציקלופדיה בריטניקה מציינת ש”עד המאה העשירית לרבים מהכמרים ואפילו למספר בישופים היו נשים”.‏

פרישות הכמורה קיבלה תוקף מחייב בוועידות לטראנו שנערכו ברומא בשנים 1123 ו־1139, וזו עמדתה הרשמית של הכנסייה הרומית־קתולית עד עצם ימינו. צעד זה אפשר לכנסייה לא לאבד את כוחה ואת הכנסותיה, מה שאירע כאשר כמרים נשואים הורישו לילדיהם את נכסי הכנסייה.‏

השקפתו של אלוהים על מנהג הפרישות מובאת בבירור בדברו המקרא. במקרא אנו קוראים את דברי ישוע על מי שכדוגמתו נותרו רווקים ”למען מלכות השמיים” (‏מתי י”ט:12‏). בנימה דומה דיבר השליח פאולוס על המשיחיים שבחרו כמוהו להישאר לא־נשואים ”למען הבשורה הטובה” (‏קורינתים א’. ז’:37, 38; ט’:23‏).‏

אולם בזאת ישוע ופאולוס לא ציוו על אנשי הדת לחיות חיי פרישות. ישוע ציין שהרווקות היא ”מתנה” שאינה נחלתם של כל תלמידיו. כאשר כתב פאולוס על ”מי שמעולם לא נישאו”, הוא הודה בכנות: ”אין לי מצווה מאת האדון, אך אומר מה דעתי” (‏מתי י”ט:11;‏ קורינתים א’. ז’:25‏, הערת שוליים).‏

כמו כן, מן המקרא עולה שרבים ממובילי הדרך בקרב המשיחיים במאה הראשונה, וביניהם השליח פטרוס, היו גברים נשואים (‏מתי ח’:14;‏ מרקוס א’:29–31;‏ קורינתים א’. ט’:5‏). למעשה בשל ההפקרות המינית שרווחה בעולם הרומי דאז, כתב פאולוס שאם המשגיח המשיחי הוא אדם נשוי, עליו להיות ”בעל לאישה אחת” ומי ש”ילדיו נכנעים לו” (‏טימותיאוס א’. ג’:2,‏ 4‏).‏

לא מדובר בנישואין נטולי יחסי מין, שהרי המקרא אומר בפתיחות שעל ’כל בעל להעניק לאשתו את מה שמגיע לה’ ושאל לזוגות נשואים ’למנוע זה מזה’ יחסי מין (‏קורינתים א’. ז’:3–5‏). ברור אפוא שחיי פרישות אינם מהווים דרישה מאלוהים, והם אינם בגדר חובה עבור אנשי דת בקרב המשיחיים.‏

אם חיי פרישות אינם בגדר חובה, מדוע ישוע ופאולוס דיברו בשבחה של הרווקות? מכיוון שהרווקות עשויה לפתוח בפני אדם הזדמנויות רבות יותר לחלוק את הבשורה הטובה עם אחרים. הרווקים יכולים לתת יותר מעצמם, שהרי נחסכות מהם הדאגות שחווים הנשואים (‏קורינתים א’. ז’:32–35‏).‏

תן דעתך לדוגמתו של דוד, אשר החליט להתפטר מעבודתו המכניסה במקסיקו סיטי כדי לעבור לאזור כפרי בקוסטה ריקה במטרה ללמד אחרים את המקרא. האם דוד סבור שהרווקות סייעה לו לעשות כן? ”בהחלט”, הוא אומר. ”היה קשה להסתגל לתרבות חדשה ולתנאי מחיה שונים, אבל הייתי צריך לדאוג רק לעצמי, ולכן תהליך ההסתגלות היה קל יותר”.‏

קלאודיה, משיחית רווקה שעברה לשרת במקומות שיש בהם צורך במבשרים נוספים, אומרת: ”אני נהנית משירותי לאלוהים. אמונתי ויחסיי עם אלוהים מתחזקים כשאני רואה איך הוא דואג לי”.‏

אין סיבה שהרווקות תהיה מעמסה. קלאודיה מוסיפה: ”לא משנה אם אתה נשוי או רווק, אתה תהיה מאושר אם תיתן את מיטבך ליהוה אלוהים” (‏תהלים קי”ט:1, 2‏).‏