אבי,‏ ג׳ון מילז,‏ נטבל בעיר ניו יורק בשנת 1913,‏ כשהיה בן 25.‏ אח ראסל הגיש את נאום הטבילה.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ עבר אבי לטרינידד,‏ שם התחתן עם קונסטאנס פארמר,‏ תלמידת מקרא נלהבת.‏ אבי סייע לחברו ויליאם ר.‏ בראון להציג את ה”פוטו־דרמה של הבריאה”.‏ הם המשיכו לעשות זאת עד אשר נשלחה משפחת בראון למערב אפריקה בשנת 1923.‏ אבא ואימא,‏ אשר לשניהם הייתה תקווה שמימית,‏ המשיכו בפעילותם בטרינידד.‏

להוריי היו תשעה ילדים.‏ לבכור הם קראו רתרפורד על שם נשיא חברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים דאז.‏ כשנולדתי אני ב־30 בדצמבר 1922,‏ נקראתי על שמו של קלייטון ג׳.‏ וודוורת’‏,‏ העורך של תור הזהב ‏(‏כיום עורו!‏‏)‏.‏ הורינו העניקו לכולנו השכלה יסודית,‏ אך הדגישו במיוחד שעלינו להציב מטרות רוחניות.‏ לאימי הייתה יכולת מיוחדת להסביר את הנאמר בכתבי־הקודש בצורה משכנעת.‏ אבא אהב לספר לנו את סיפורי המקרא,‏ והשתמש בכל גופו כדי להפיח חיים בסיפורים.‏

מאמציהם הניבו פרי.‏ שלושה מתוך חמשת בניהם למדו בבית־ספר גלעד.‏ שלוש מאחיותינו שירתו כחלוצות במשך שנים רבות בטרינידד ובטובגו.‏ תודות למה שלימדו אותנו הורינו ולדוגמתם הטובה,‏ היינו ”שתולים בבית יהוה”.‏ העידוד שנתנו לנו סייע לנו להישאר בבית יהוה ולשגשג ”בחצרות אלוהינו” (‏תהל׳ צ״ב:‏14‏)‏.‏

ביתנו הפך למוקד שבו אורגנה פעילות הבישור.‏ חלוצים התאספו שם ושוחחו פעמים רבות על אח ג׳ורג׳ יאנג,‏ שליח קנדי שקודם לכן ביקר בטרינידד.‏ הוריי דיברו בהתרגשות על שותפיהם לשעבר,‏ בני הזוג בראון,‏ שבאותם ימים כבר שירתו במערב אפריקה.‏ כל זה הניע אותי להתחיל לבשר בגיל עשר.‏

באותם ימים היו כתבי העת שלנו כאש – הם חשפו את דתות הכזב,‏ את מערכת המסחר החמדנית ואת הפוליטיקה המזוהמת.‏ בתגובה,‏ בשנת 1936 עודדה הכמורה את מושל טרינידד בפועל לאסור את כל פרסומי חברת המצפה.‏ הסתרנו את הספרות,‏ אך המשכנו להשתמש בה עד שאזל המלאי.‏ ערכנו צעדות להפצת מידע בליווי אופניים,‏ והשתמשנו בעלוני הזמנה ובכרזות.‏ יחד עם קבוצה שבישרה בעיירת טוּנַפּוּנה באמצעות מכונית כריזה,‏ הגענו אפילו לשטחים המרוחקים ביותר בטרינידד.‏ זה היה כל כך מרגש!‏ בזכות אווירה רוחנית זו נטבלתי בגיל 16.‏

המורשת המשפחתית שלנו,‏ וכן אותן חוויות מהעבר,‏ הציתו בי את הרצון לשרת כשליח.‏ רצון זה עדיין קינן בי כשעברתי לארובּה בשנת 1944 והצטרפתי לאח אדמונד ו.‏ קמינגס.‏ שמחנו כאשר בשנת 1945 הגיעו לערב הזיכרון עשרה אנשים.‏ כעבור שנה נוסדה הקהילה הראשונה באי.‏

זמן קצר לאחר מכן בישרתי באופן לא־רשמי לאוריס ויליאמס,‏ עמיתה לעבודה.‏ אוריס הציגה טיעוני נגד חזקים כדי להגן על עיקרי האמונה שלה.‏ אולם באמצעות שיעורי מקרא היא למדה מה באמת אומר דבר־אלוהים ונטבלה ב־5 בינואר 1947.‏ עם הזמן התאהבנו והתחתנו.‏ היא החלה לשרת כחלוצה בנובמבר 1950.‏ יחד עם אוריס חיי שבו לשגשג.‏

בשנת 1955 הוזמנו ללמוד בבית־ספר גלעד.‏ כדי להתכונן לזכות זו,‏ התפטרנו אוריס ואני מעבודותינו,‏ מכרנו את ביתנו ואת שאר רכושנו ונפרדנו מארובה.‏ ב־29 ביולי 1956 סיימנו את לימודינו בכיתה ה־27 של גלעד והתמנינו לשרת בניגריה.‏

במבט לאחור סיפרה אוריס:‏ ”רוח יהוה יכולה לעזור לאדם להסתגל לעליות ולמורדות המאפיינות את חייהם של השליחים.‏ בניגוד לבעלי,‏ מעולם לא רציתי להיות שליחה.‏ הייתי מעדיפה אילו היה לי בית ואילו יכולתי לגדל ילדים.‏ שיניתי את חשיבתי כשהבנתי עד כמה דחוף לבשר את הבשורה הטובה.‏ כשסיימנו את הלימודים בגלעד הייתי מוכנה לגמרי לשרת כשליחה.‏ כאשר עלינו לאונייה קווין מֶרי,‏ וורת’‏ ת’‏ורתון,‏ שעבד במשרדו של אח נור,‏ איחל לנו ’‏דרך צלחה!‏’‏ ואמר לנו שנשרת בבית־אל.‏ ’‏אוי לא!‏’‏ נאנחתי.‏ אך עד מהרה התאקלמתי והתחלתי לאהוב את בית־אל,‏ שם מילאתי משימות שונות.‏ המשימה שאהבתי יותר מכול הייתה לעבוד כפקידת קבלה.‏ אני אוהבת אנשים,‏ ועבודה זו גרמה לי לבוא במגע ישיר עם האחים הניגרים.‏ רבים הגיעו מאובקים,‏ עייפים,‏ צמאים ורעבים.‏ שמחתי למלא את הצורך שלהם ברענון ובנחמה.‏ כל זה היה שירות מקודש ליהוה,‏ והידיעה הזו היא שהסבה לי סיפוק ושמחה”.‏ כן,‏ כל משימה שמילאנו אפשרה לנו לשגשג.‏

כאשר התאספה משפחתנו יחד בטרינידד בשנת 1961,‏ סיפר אח בראון כמה מחוויותיו המרגשות מאפריקה.‏ לאחר מכן סיפרתי על הגידול שראינו בניגריה.‏ אח בראון כרך סביבי באהבה את זרועותיו ואמר לאבי:‏ ”ג’‏וני,‏ מעולם לא הצלחת להגיע לאפריקה,‏ אבל וודוורת’‏ הצליח!‏” אבא השיב:‏ ”המשך כך וודוורת’‏!‏ המשך כך!‏” העידוד שקיבלתי ממשרתי יהוה ותיקים אלה חיזק את רצוני להמשיך לבצע את שירותי ביסודיות.‏

בשנת 1962 הייתה לי הזכות לקבל הכשרה נוספת בכיתה ה־37 של גלעד.‏ היה זה קורס בן עשרה חודשים.‏ אח וילפרד גוּץ’‏,‏ שהיה אז משגיח הסניף בניגריה,‏ למד בכיתה ה־38 והתמנה לשרת באנגליה.‏ לכן התבקשתי אני להשגיח על הסניף בניגריה.‏ הלכתי בעקבות דוגמתו של אח בראון – נסעתי למקומות רבים,‏ הכרתי את אחיי הניגרים היקרים ולמדתי לאהוב אותם.‏ אף־על־פי שלא  היו להם רבים מהדברים החומריים שיש לאנשים במדינות מפותחות יותר,‏ שמחתם וסיפוקם הראו בבירור שחיים משמעותיים אינם תלויים בכסף או בנכסים חומריים.‏ בהתחשב בנסיבותיהם,‏ היה זה מדהים לראות אותם מגיעים לאסיפות כשהם נקיים,‏ מסודרים ובעלי הופעה מכובדת.‏ רבים הגיעו לכינוסים במשאיות ובבּוֹלַקאג׳אס  * (‏אוטובוסים מקומיים שהיו פתוחים מצדיהם)‏.‏ במקרים רבים נשאו האוטובוסים הללו סיסמאות מסקרנות.‏ אחת מהן הייתה:‏ ”טיפות קטנות של מים יוצרות אוקיינוס עצום”.‏

עד כמה נכונה הייתה סיסמה זו!‏ כל טיפת מאמץ הייתה חשובה;‏ לכן,‏ הוספנו את טיפותינו.‏ עד 1974 הפכה ניגריה לארץ הראשונה מחוץ לגבולות ארצות הברית שחצתה את רף 000,‏100 המבשרים.‏ הפעילות אכן שגשגה!‏

במקביל לגידול,‏ בין השנים 1967 ל־1970,‏ השתוללה מלחמת אזרחים בניגריה.‏ במשך חודשים אחינו בצד הביאפרי של נהר ניז׳ר היו מנותקים ממשרד הסניף.‏ היינו פשוט חייבים להעביר להם מזון רוחני.‏ כפי שמוזכר בפתיח,‏ בזכות תפילותינו וביטחוננו ביהוה,‏ הצלחנו לחצות את הנהר מספר פעמים.‏

אני זוכר בבירור את אותן הפלגות מסוכנות,‏ שבהן חצינו את נהר ניז׳ר כאשר סכנה נשקפת לחיינו,‏ וזאת בשל חיילים שאצבעותיהם היו קלות על ההדק,‏ מחלות וסכנות אחרות.‏ לאחר שעברנו דרך שורותיהן של פלוגות פדרליות חשדניות,‏ היה עלינו לעבור דרך מחסום מפחיד אף יותר בצד הביאפרי.‏ במקרה אחד שטתי בלילה בעזרת סירת קאנו בנהר הניז׳ר הגועש מאַסַבָּה לאוֹניטַשַה,‏ ומשם המשכתי לאַבָּה כדי לעודד את המשגיחים שם.‏ במסע אחר חיזקתי את הזקנים באבה שהייתה תחת האפלה מטעם השלטונות.‏ בפורט הרקורט סיימנו את אסיפתנו בתפילה בחופזה,‏ לאחר שהכוחות הפדרליים עברו את מערך ההגנה הביאפרי שהוצב מחוץ לעיירה.‏

האסיפות הללו היו חיוניות מפני שהן חיזקו את ביטחונם של אחינו היקרים בדאגתו האוהבת של יהוה וסיפקו להם עצות נחוצות ביותר בנוגע לניטרליות ולאחדות.‏ אחינו הניגרים צלחו סכסוך נורא זה.‏ הם גילו אהבה המתעלה על שנאה שבטית,‏ ושמרו על אחדותם המשיחית.‏ איזו זכות הייתה זו לעמוד לצידם בשעה קשה זו!‏

בשנת 1969 שימש אח מילטון ג׳.‏ הנשל כיושב ראש בכינוס הבינלאומי ”שלום עלי־אדמות” שנערך באצטדיון ינקי,‏ ניו יורק,‏ ולמדתי רבות בתור עוזרו.‏ הכשרה זו הייתה בעיתה,‏ מפני שבשנת 1970 ערכנו את הכינוס הבינלאומי ”אנשי רצונו” בעיר לָגוֹס שבניגריה.‏ אירוע זה,‏ אשר נערך זמן כה קצר לאחר מלחמת האזרחים,‏ הצליח אך ורק תודות לברכתו של יהוה.‏ היה זה אירוע היסטורי – הוא נערך ב־17 שפות ונכחו בו 128,‏121 איש.‏ האחים נור והנשל ומבקרים שהגיעו בטיסות צ׳רטר מארצות הברית ומאנגליה היו עדים לאחת הטבילות הגדולות ביותר שהתקיימו מאז חג השבועות שנת 33 לספירה – 775,‏3 תלמידים חדשים.‏ רוב הסיכויים שהתקופה שבה עזרתי בארגון אירוע זה הייתה העמוסה ביותר בחיי.‏ לא היה זה רק גידול במספר המבשרים,‏ אלא ממש פיצוץ!‏

במהלך יותר מ־30 השנים שחייתי בניגריה נהניתי לשרת לעיתים תכופות כמשגיח נודד וכמשגיח אזור במערב אפריקה.‏ עד כמה שמחו השליחים לקבל תשומת לב אישית ועידוד.‏ עד כמה נפלא היה לחזק את ביטחונם בכך שהם לא נשכחו.‏ פעילות זו לימדה אותי שגילוי התעניינות אישית באנשים היא דרך עיקרית לעזור להם לשגשג ולשמור על חוסנו של ארגון יהוה ואחדותו.‏

רק בעזרת יהוה היה בכוחנו להתמודד עם הבעיות שנגרמו בשל מלחמת האזרחים  ומחלות שונות.‏ ברכת יהוה תמיד נראתה בבירור.‏ אוריס אמרה:‏

‏”שנינו חלינו במלריה מספר פעמים.‏ במקרה אחד וודוורת’‏ שכב בבית־החולים מחוסר הכרה.‏ נאמר לי שייתכן שלא ישרוד,‏ אבל למרבה השמחה הוא שרד!‏ כאשר חזר להכרה דיבר על מלכות אלוהים עם האח הרפואי שהשגיח עליו.‏ בהמשך וודוורת’‏ ואני ביקרנו את אותו אח,‏ מר נְוואמְבִּיווֶה,‏ כדי לטפח את התעניינותו במקרא.‏ הוא קיבל את האמת ולימים הפך לזקן־קהילה באבה.‏ גם אני הצלחתי לעזור לאנשים רבים,‏ אפילו למוסלמים אדוקים,‏ להפוך למשרתיו המוקדשים של יהוה.‏ נהנינו כל כך להכיר ולאהוב את הניגרים – את תרבותם,‏ את מנהגיהם ואת שפתם”.‏

למדנו לקח נוסף:‏ כדי לשגשג במשימתנו בארץ זרה,‏ היה עלינו ללמוד לאהוב את אחינו ואחיותינו,‏ ואין זה משנה עד כמה תרבותם הייתה שונה משלנו.‏

לאחר ששירתנו בבית־אל בניגריה,‏ קיבלנו בשנת 1987 משימה חדשה כשליחי שטח באי היפהפה סנט לוסיה שבאיים הקריביים.‏ הייתה זו משימה משמחת מאוד,‏ אך היא הייתה כרוכה בקשיים חדשים.‏ בשונה מאפריקה,‏ היכן שגבר נשא נשים רבות,‏ כאן בסנט לוסיה הבעיה הייתה שזוגות התגוררו יחד מבלי להתחתן כחוק.‏ דבר־אלוהים רב־העוצמה הניע רבים מתלמידי המקרא שלנו לערוך את השינויים הנחוצים.‏

כוחנו נחלש עם השנים,‏ ולכן מתוך אהבה העביר אותנו הגוף המנהל בשנת 2005 למשרדים הראשיים בברוקלין,‏ ניו יורק,‏ ארה״ב.‏ אני עדיין מודה ליהוה מדי יום על כך שהעניק לי את אוריס.‏ האויב,‏ המוות,‏ גבר עליה בשנת 2015,‏ ואין מילים לתאר את תחושת האובדן.‏ היא הייתה שותפה נפלאה ואישה אוהבת ואהובה.‏ אהבתי אותה מאוד במהלך כל 68 שנותינו יחד.‏ גילינו שהנוסחה לשמחה,‏ הן בנישואין והן בקהילה,‏ היא לכבד ראשות,‏ לסלוח ברוחב לב,‏ לשמור על ענווה ולגלות את פרי הרוח.‏

כאשר אכזבות או ייאוש איימו על שלומנו,‏ נשאנו עינינו ליהוה שיעזור לנו להמשיך להקריב קורבנות תמימים.‏ בעודנו ממשיכים להסתגל,‏ ראינו כיצד המצב ממשיך כל הזמן להשתפר – והטוב ביותר עוד לפנינו (‏יש׳ ס׳:‏17;‏ קור״ב י״ג:‏11‏)‏.‏

בטרינידד ובטובגו בירך יהוה את פעילותם של הוריי ושל אחרים,‏ כך שעל־פי הנתונים האחרונים 892,‏9 איש הצטרפו לעבודת אלוהים האמיתית.‏ בארובה עמלו רבים לחיזוק הקהילה המקורית שאליה השתייכתי בעבר.‏ באותו אי יש כיום 14 קהילות משגשגות.‏ באשר לניגריה,‏ מספר המבשרים גדל והגיע לקהל עצום המונה 398,‏381 איש.‏ ובאי סנט לוסיה 783 איש תומכים במלכות יהוה.‏

כיום אני בשנות ה־90 לחיי.‏ הכתוב בתהלים צ״ב:‏15 אומר באשר למי שהיו שתולים בבית יהוה:‏ ”עוד ינובון בשיבה,‏ דשנים ורעננים יהיו”.‏ אני אסיר תודה על החיים שהיו לי בשירות יהוה.‏ המורשת המשיחית העשירה שקיבלתי מעודדת אותי לשרת את יהוה כמיטב יכולתי.‏ תודות לאהבתו הנאמנה,‏ מאפשר לי יהוה ’‏לפרוח בחצרות אלוהיי’‏ (‏תהל׳ צ״ב:‏14‏)‏.‏