סיפור חיים
יהוה חיזק אותנו בעיתות מלחמה ובעיתות שלום
פול: היינו כל כך נרגשים! בנובמבר 1985 עשינו את דרכנו אל יעד השליחות הראשון שלנו — ליבריה, מערב אפריקה. המטוס עצר בסנגל. אן אמרה לי: ”רק עוד קצת יותר משעה נגיע לליבריה”. ואז שמענו את ההודעה: ”כל הנוסעים לליבריה מתבקשים לרדת מהמטוס. לא ניתן לנחות שם בשל ההפיכה”. במהלך עשרת הימים הבאים התארחנו אצל שליחים בסנגל ועקבנו אחר החדשות בליבריה, שכללו ידיעות על משאיות עמוסות גופות ועל שעות עוצר שנאכפו על־ידי ירי.
אן: אנחנו לא שוחרי הרפתקאות. למעשה, עוד מילדותי היו מכנים אותי ”אנני הדאגנית”. אפילו לחצות את הכביש זה משהו שמלחיץ אותי! למרות זאת, היינו נחושים להגיע למשימה שלנו.
פול: אן ואני נולדנו במערב אנגליה, במרחק של שמונה קילומטרים בלבד זה מזה. שנינו התחלנו לשרת כחלוצים מייד לאחר התיכון, כפי שהוריי ואימה של אן עודדו אותנו לעשות. כשהחלטנו להפוך את השירות המורחב לקריירה, זכינו לתמיכה מלאה מצידם. בגיל 19 הייתה לי הזכות להיכנס לבית־אל, ואן הצטרפה אליי לאחר שנישאנו בשנת 1982.
אן: מאוד נהנינו בבית־אל, אבל תמיד רצינו לעבור למקום שיש בו צורך רב יותר. כששירתנו בבית־אל לצד אחים ואחיות שהיו בעבר שליחים, הרצון הזה רק התגבר. התפללנו ליהוה על הנושא הזה כל לילה במשך שלוש שנים. לכן היינו כל כך מאושרים כשקיבלנו ב־1985 את ההזמנה ללמוד בכיתה ה־79 של בית ספר גלעד. עם סיום לימודינו, נשלחנו לליבריה.
אהבתם של אחינו ואחיותינו נסכה בנו כוח
פול: עלינו על המטוס הראשון שטס לליבריה. האווירה במדינה הייתה מתוחה, ושעות העוצר נותרו בעינן. די היה בפיצוצי אגזוז של רכב כדי להצית מהומה גדולה בשווקים. על מנת להרגיע את עצמנו, נהגנו לקרוא a למדתי הרבה מניסיונו ומהיכרותו עם הנסיבות של האחים והאחיות המקומיים.
יחד פרקים מספר תהלים בכל לילה. אבל מאוד אהבנו את המשימה שלנו. אן שירתה כשליחת שטח, ואני שירתי בבית־אל ועבדתי לצד ג׳ון צ׳ארוק.אן: מדוע התאהבנו בליבריה כל כך מהר? בזכות האחים והאחיות. הם אנשים חמים, ידידותיים וחזקים באמונה. נקשרנו אליהם מאוד, והם הפכו למשפחתנו החדשה. האחים נתנו לנו עצות טובות שחיזקו אותנו רוחנית. השירות היה פשוט חלום. בעלי הבתים היו מתאכזבים אם היינו עוזבים מוקדם מדי. אנשים דיברו על שאלות מקראיות בכל פינה בעיר, ופשוט יכולת לגשת אליהם ולהצטרף לשיחה. היו לנו כל כך הרבה תלמידי מקרא, שהתקשינו ללמד את כולם. זאת הייתה בעיה נפלאה!
יהוה עזר לנו להתגבר על פחדינו
פול: בשנת 1989, לאחר ארבע שנים של שקט יחסי, הכול השתנה — פרצה מלחמת אזרחים. ב־2 ביולי 1990 חיילים מורדים השתלטו על האזור שבו שכן בית־אל. במשך שלושה חודשים איבדנו כל קשר עם העולם שבחוץ, לרבות משפחותינו והמשרדים הראשיים. שררה אנרכיה במדינה, היה מחסור במזון, ואירעו מקרי אונס רבים. המצב הנורא נמשך 14 שנה והתפשט לכל המדינה.
אן: בני שבטים שונים נלחמו וטבחו זה בזה. לוחמים חמושים במדים משונים שוטטו ברחובות ובזזו כל מבנה שנקרה בדרכם. חלק מהלוחמים תיארו את מעשי הרצח שלהם כ”שחיטת תרנגולות” ותו לא. גופות נערמו בנקודות הביקורת, אשר חלקן לא היו רחוקות מהסניף. גם עדי־יהוה נאמנים מצאו את מותם, כולל שני שליחים יקרים.
האחים היו מוכנים לסכן את חייהם ולהסתיר עדי־יהוה שהשתייכו לשבטים הנרדפים. כך פעלו גם השליחים וחברי בית־אל. חלק מהאחים שנמלטו מבתיהם ישנו בקומה התחתונה בבית־אל, ואחרים התגוררו איתנו בחדרינו בקומה העליונה. פול ואני חלקנו את חדרנו עם משפחה בת שבע נפשות.
פול: מדי יום הלוחמים ניסו להיכנס לבית־אל כדי לראות אם מסתתרים שם אנשים שהם חיפשו. פיתחנו שיטת אבטחה המורכבת מארבעה אנשים: שניים צפו מהחלון, בשעה ששניים אחרים יצאו אל השער הקדמי כדי
לשוחח עם הלוחמים. אם שני האחים שעמדו בשער החזיקו את ידיהם בקדמת גופם, פירוש הדבר היה שהכול בסדר. אך אם הם שמו את ידיהם מאחורי גבם, משמעות הדבר הייתה שהלוחמים הגיבו בתוקפנות, ואז האחים שצפו מהחלון מיהרו להחביא את חברינו.אן: לאחר כמה שבועות התפרצו לוחמים זועמים לבית־אל. לקחתי אחות אחת לחדרי ונעלנו את עצמנו בחדר השירותים. היה לנו שם ארון קטן עם תחתית מתפרקת, ששימש כמקום מסתור זעיר. האחות נדחסה פנימה, ובינתיים החיילים החמושים במקלעים שעלו בעקבותינו הלמו בכעס בדלת. פול ניסה לעכב אותם ואמר: ”אשתי משתמשת בשירותים”. בשעה שהחזרתי את התחתית המתפרקת למקום וסידרתי מחדש את הפריטים השונים, הדבר יצר הרבה רעש ועיכוב מחשיד. התחלתי לרעוד מכף רגל ועד ראש. חשבתי לעצמי: ’איך אני אפתח ככה את הדלת?’ התפללתי ליהוה בלב והתחננתי לעזרתו. אחרי כן פתחתי את הדלת ואיכשהו הצלחתי לומר להם שלום מבלי להסגיר את החרדה שלי. אחד מהם דחף אותי הצידה והלך ישר אל הארון. הוא פתח אותו והפך את כל המדפים. הוא לא הצליח להאמין שהוא לא מצא שם שום דבר. לאחר מכן, הוא ושאר הלוחמים חיפשו בחדרים האחרים ובעליית הגג, אבל גם שם הם לא מצאו כלום.
אור האמת המשיך לזהור
פול: במשך כמה חודשים סבלנו ממחסור חמור במזון. אך המזון הרוחני היה חבל ההצלה שלנו. תוכניות הבוקר בבית־אל היו ”ארוחת הבוקר” היחידה שלנו, והן העניקו לנו את הכוח שהיינו זקוקים לו כדי להחזיק מעמד.
אילו המזון והמים היו אוזלים והיינו נאלצים לעזוב את הסניף, סביר להניח שהחיילים המורדים היו טובחים בכל האחים שהסתתרו שם. לפעמים הדרך והתזמון שבהם יהוה דאג לנו נראו כמו נס. יהוה סיפק לנו את כל צרכינו ועזר לנו להתגבר על הפחדים!
ככל שהעולם נעשה חשוך יותר, כך זרח אור האמת בעוצמה רבה יותר. אחינו ואחיותינו נאלצו לנוס שוב ושוב על נפשם, אך הם תמיד שמרו על אמונתם וכבודם העצמי. חלק תיארו את המלחמה הזו כ”הכנה לצרה הגדולה”. זקני קהילה ואחים צעירים אזרו אומץ כדי להעניק לאחים הדרכה והכוונה. האחים שנאלצו לברוח מבתיהם נשארו מלוכדים, פתחו שטחי בישור חדשים וקיימו אסיפות באולמי מלכות מאולתרים ביערות. האסיפות שימשו עבורם כאי של עידוד בתוך ים של ייאוש, ופעילות הבישור עזרה להם להתמודד עם המצב. התרגשנו לראות שכשחילקנו לאחים ערכות סיוע, הם ביקשו יותר תיקי שירות מאשר בגדים. אנשים מלאי צער ומוכי טראומה התעניינו מתי ה׳:14–16) בזכות קנאותם של אחינו, אפילו כמה מהלוחמים האכזריים התחילו לשרת את יהוה.
בבשורה הטובה ונדהמו לראות את האחים כל כך שמחים וחיוביים. הם זרחו כאור בחשיכה! (התמודדות עם פרידה מאחינו היקרים
פול: לעיתים היה עלינו לצאת מהמדינה. שלוש פעמים עזבנו לתקופה קצרה ופעמיים לשנה שלמה. הדברים שאמרה שליחה אחת ביטאו יפה את רגשותינו: ”בגלעד מלמדים אותך להשקיע את כל הלב במשימה שלך, וזה מה שעשינו. לכן כשנאלצנו לעזוב את אחינו במצב הזה, הרגשנו כאילו ליבנו נקרע!” אך שמחנו שהתאפשר לנו לעזור לאחים בליבריה כשהיינו במדינות השכנות.
אן: במאי 1996, נסענו עם זוג נוסף ברכב של הסניף שהיה עמוס במסמכים חשובים. תכננו להגיע למקום בטוח יותר בצד השני של העיר, במרחק 16 קילומטר מבית־אל. אבל אז האזור שנסענו בו הותקף. לוחמים זועמים החלו לירות באוויר, עצרו אותנו והוציאו שלושה מאיתנו מהרכב, אך פול נותר בפנים. עמדנו שם המומים ממה שקרה. פתאום ראינו את פול מגיח מבין ההמונים כשהוא מדמם מהמצח. מרוב המהומה חשבנו שירו בו, אבל במקרה כזה הוא לא היה מסוגל ללכת. אחד הלוחמים היכה אותו ודחף אותו מחוץ לרכב. לשמחתנו, הייתה זו רק פציעה קלה.
רכב הסעות צבאי עמוס אנשים מפוחדים עבר לידנו. נתלינו עליו מבחוץ ואחזנו בו בקצות אצבעותינו. הנהג נסע במהירות מסחררת וכמעט נפלנו. התחננו אליו שיעצור אבל הוא פחד לעשות זאת. איכשהו הצלחנו לשמור על אחיזתנו. אך כשהגענו, עצבינו היו מרוטים ושרירינו רעדו מרוב מאמץ.
פול: לא היה ברשותנו דבר מלבד הבגדים המלוכלכים והקרועים שלגופנו. הסתכלנו אחד על השני ותהינו איך אנחנו עדיין בחיים. ישנו בשדה פתוח ליד מסוק רעוע ומנוקב מקליעים. למוחרת טסנו בו לסיירה לאון. היינו אסירי תודה על כך שנשארנו בחיים, אך הדאגה לשלומם של האחים הדירה שינה מעינינו.
אתגר בלתי צפוי
אן: הגענו לסניף בפריטאון, סיירה לאון. שם דאגו לנו להכול והרגשנו בטוחים. אבל אז התחלתי לסבול מפלשבקים. במהלך היום הייתי כל הזמן דרוכה, כל דבר קטן הבהיל אותי והרגשתי מנותקת מהמציאות. בלילות קמתי רועדת ושטופת זיעה קרה. הוצפתי בתחושת אימה והתקשיתי לנשום. פול חיבק אותי, התפלל איתי ושרנו יחד שירי מלכות עד שהפסקתי לרעוד. הרגשתי שאני משתגעת ושאני לא יכולה יותר לשרת בתור שליחה.
לעולם לא אשכח מה קרה מייד לאחר מכן. ממש באותו השבוע קיבלנו שני כתבי עת. הראשון היה עורו! מ־8 ביוני 1996 (אנג׳) שהכיל מאמר בנושא התמודדות עם התקפי חרדה. בזכות כך הבנתי מה מתחולל בתוכי. כתב העת השני היה המצפה מ־15 במאי 1996 שהכיל את המאמר ”מאין הם שואבים את כוחם?” הופיעה שם תמונה של פרפר שאחת מכנפיו ניזוקה. המאמר הסביר שכפי שפרפר מסוגל לאכול ולעוף למרות פגיעה קשה בכנפיו, גם אנחנו יכולים בעזרת רוח יהוה לעזור לאחרים גם אם אנו סובלים מפגיעה רגשית. זה היה מזון רוחני מחזק מיהוה שהגיע בדיוק בזמן המתאים (מתי כ״ד:45). למדתי לעומק מאמרים כאלה ושמרתי אותם בקלסר. עם הזמן הסימפטומים של הפוסט־טראומה התפוגגו.
הכוח להסתגל לשינויים
פול: היינו כל כך שמחים בכל פעם שהתאפשר לנו לחזור הביתה לליבריה. בסוף שנת 2004 כבר היינו במשימה הזו קרוב ל־20 שנה. המלחמה הסתיימה, ונערכו תוכניות כדי לשפץ את הסניף. אבל פתאום התבקשנו למלא משימה חדשה.
זה היה מבחן של ממש. רקמנו קשרים כל כך קרובים עם משפחתנו הרוחנית שם. איך נוכל לעזוב? זכרנו שכשהלכנו ללמוד בבית ספר גלעד, היינו מוכנים לעזוב את משפחותינו היקרות וראינו כיצד יהוה בירך את נכונותנו
להפקיד את עצמנו בידיו. לכן קיבלנו את המשימה הזו, שלקחה אותנו למדינה השכנה, גאנה.אן: הזלנו דמעות רבות כשהגיעה העת להיפרד מהאחים בליבריה. הופתענו מאוד כשאח קשיש וחכם בשם פרנק אמר לנו: ”תשכחו מאיתנו”, ואז הוא הסביר: ”אנחנו יודעים שזה לעולם לא יקרה, אבל עליכם להקדיש את כל כולכם למשימה החדשה שלכם. היא מיהוה, לכן תתמקדו באחים והאחיות ששם”. מילותיו עזרו לנו להתחיל מחדש במקום זר שבו מעטים מכירים אותנו.
פול: אבל מהר מאוד נקשרנו למשפחתנו הרוחנית החדשה בגאנה. היו שם כל כך הרבה עדי־יהוה. למדנו רבות מיציבותם ועומק אמונתם של חברינו החדשים. לאחר ששירתנו 13 שנה בגאנה, קיבלנו הפתעה נוספת. התבקשנו לעבור לסניף מזרח אפריקה בקניה. אומנם חשנו געגוע לחברים שרכשנו במשימות הקודמות, אך מייד הרגשנו בבית לצד אחינו בקניה. גם בקניה, כמו במדינות האחרות ששירתנו בהן, יש שטח רחב וצורך רב במבשרים, ואנו נהנים לשרת שם עד היום.
במבט לאחור
אן: לאורך השנים חוויתי לא מעט רגעים שעוררו בי פחד ורעדה. מצבים מסוכנים ומלחיצים עלולים להשפיע עלינו גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית, ויהוה לא מגן עלינו באורח נס. עד היום כשאני שומעת קולות של יריות אקדח או של ירי ארטילרי, הבטן שלי מתכווצת, ואני מאבדת תחושה בידיים. אבל למדתי להישען על כל העזרה שיהוה מציע לנו ועל כל האמצעים שהוא מספק כדי לחזק אותנו, כולל התמיכה של האחים והאחיות. נוכחתי לדעת ששמירה על שגרה רוחנית טובה עזרה לנו להישאר במשימתנו.
פול: לפעמים שואלים אותנו: ”האם אתם אוהבים את המשימה שלכם?” במדינות ששירתנו בהן יש אומנם מקומות מדהימים, אבל הן גם עלולות לאבד מהר מאוד מיציבותן ולהפוך למסוכנות. לכן מה שאנו באמת אוהבים במשימות שלנו זה לא המקום עצמו, אלא משפחתנו הרוחנית, אחינו ואחיותינו היקרים. למרות שיש בינינו הבדלי רקע ותרבות, אנו מאוחדים באמונה אחת. חשבנו שנשלחנו כדי לעודד אותם, אבל בסופו של דבר הם היו אלו שחיזקו ועודדו אותנו.
בכל משימה שקיבלנו, זכינו לראות נס מודרני — אגודת האחים שלנו. כל עוד אנו חלק מארגון יהוה, תמיד יהיה לנו בית ומשפחה בכל מקום שאליו נלך. אנו מלאי ביטחון שאם נמשיך להישען על יהוה, הוא ייתן לנו את הכוח הנחוץ (פיל׳ ד׳:13).
a סיפור חייו של ג׳ון צ׳ארוק התפרסם בהוצאת המצפה מ־15 במרס 1973 (אנג׳).