דניאל ומרים נישאו בספטמבר בשנת 2000 וחיו בברצלונה שבספרד. ”היו לנו חיים ’נורמאליים’”, מספר דניאל. ”המשכורות שלנו אפשרו לנו לאכול במסעדות יוקרה, לנסוע לחוץ לארץ ולקנות בגדים איכותיים. גם השתתפנו באופן קבוע בשירות השדה”. אך יום אחד משהו השתנה.‏

בכינוס המחוזי של 2006 שמע דניאל נאום שנגע עמוקות ללבו. בנאום נשאלה השאלה: ”האם אנו עושים כל שביכולתנו כדי לעזור ל’מטים להרג’ לעלות לדרך המובילה לחיי נצח?” (‏מש’ כ”ד:11‏) הנאום הדגיש את אחריותנו להכריז את המסר מציל החיים שבמקרא (‏מה”ש כ’:26, 27‏). דניאל נזכר: ”הרגשתי שיהוה מדבר ממש אליי”. בנאום גם נאמר שהרחבת השירות מגבירה את השמחה. דניאל ידע שזה נכון. מרים החלה לשרת כחלוצה עוד קודם לכן ושאבה מכך שמחה רבה.‏

דניאל אומר: ”הבנתי שהגיע הזמן שאעשה שינוי של 180 מעלות”. וכך הוא אכן עשה. הוא צמצם בשעות העבודה שלו והחל לשרת כחלוץ. הוא גם חשב איזו שמחה יוכלו הוא ומרים לחוות אם ישרתו במקום שיש בו צורך גדול יותר במבשרי מלכות.‏

במאי 2007 התפטרו דניאל ומרים מעבודותיהם ועברו לפנמה, מדינה שהזדמן להם לבקר בה בעבר. השטח החדש שלהם היה מורכב מכמה איים בארכיפלג בוקאס דל טורו בים הקריבי, המאוכלס בעיקר בבני הנגאבה (Ngabe). לפי חישוביהם של דניאל ומרים, חסכונותיהם יכלו לאפשר להם להישאר בפנמה כשמונה חודשים.‏

הם עברו מאי לאי בסירה, ורכבו על אופניים ברחבי האיים. מסע הרכיבה הראשון שלהם חקוק היטב בזיכרונם: הם רכבו כ־30 קילומטר במעלה גבעות תלולות תחת השמש היוקדת. דניאל כמעט איבד את הכרתו מרוב מאמץ. למרות זאת, משפחות הנגאבה שבני הזוג פגשו לאורך הדרך קיבלו אותם במאור פנים, במיוחד לאחר שהם למדו לומר כמה מילים בשפה המקומית. לא חלף זמן רב והם ניהלו 23 תוכניות שיעורי מקרא.‏

אך כשאזלו חסכונותיהם הפכה שמחתם לעצב. דניאל מספר: ”עם דמעות בעיניים התחלנו לחשוב על כך שעלינו לחזור לספרד. היה לנו כל כך עצוב שניאלץ להשאיר את תלמידי המקרא שלנו מאחור”. אך בחלוף חודש חלה תפנית מרגשת. מרים אומרת: ”הציעו לנו לשרת כחלוצים מיוחדים. כל כך שמחנו שהתאפשר לנו להישאר בשטח הזה!”‏

בשל שינויים שחלו בארגון, התבקשו דניאל ומרים בשנת 2015 להמשיך בשירותם כחלוצים רגילים. מה יעשו כעת? הם האמינו בלב שלם בהבטחה שבתהלים ל”ז:5‏: ”גול על יהוה דרכך ובטח עליו, והוא יעשה”. הם מצאו עבודה המאפשרת להם להתפרנס כחלוצים, וכיום הם משרתים בקהילה במחוז ורגואס, פנמה.‏

דניאל מספר: ”לפני שעזבנו את ספרד, לא היינו בטוחים שנצליח לחיות חיים פשוטים. אך כיום אנו מנהלים חיים כאלה, ולא חסר לנו שום דבר שאנחנו באמת צריכים”. מהו מקור שמחתם הגדול מכול? הם משיבים: ”הזכות לעזור לאנשים ענווים ללמוד על יהוה היא השמחה הכי גדולה שיש!”‏