ישנם מספר גורמים שיש להביא בחשבון.‏ המשיחיים נדרשים לנהוג ביושר.‏ הם צריכים לציית לחוקי המדינה כשהללו אינם סותרים את חוקי יהוה (‏מתי כ״ב:‏21;‏ רומ׳ י״ג:‏1,‏ 2;‏ עב׳ י״ג:‏18‏)‏.‏ בנוסף,‏ הם עושים כל מאמץ לכבד מנהגים מקומיים ואת רגשות הזולת,‏ וכן לקיים את המצווה ”ואהבת לרעך כמוך” (‏מתי כ״ב:‏39;‏ רומ׳ י״ב:‏17,‏ 18;‏ תסל״א ד׳:‏11,‏ 12‏)‏.‏ העקרונות הללו משפיעים על הדרך שבה רואים המשיחיים במקומות שונים בעולם את עניין מתן המתנות והטיפים.‏

במקומות רבים התושבים אינם צריכים לתת דבר לעובדי הציבור כדי לקבל שירות שהם זכאים לו.‏ עובדי הציבור מקבלים שכר מהממשלה על השירות שהם נותנים,‏ והם אינם מבקשים או מצפים לקבל משהו בנוסף למשכורתם.‏ בארצות רבות אין זה חוקי שעובדי מדינה יבקשו או יקבלו דברי ערך עבור מתן שירות,‏ גם אם מדובר בשירות חוקי ולגיטימי שהם מספקים במסגרת תפקידם.‏ מתנות כאלה נחשבות לשוחד,‏ גם אם אין להן השפעה על התוצאה.‏ במדינות הללו כלל לא עולה השאלה אם ראוי שמשיחי ייתן מתנות או טיפים לעובדי מדינה.‏ אין עוררין על כך שזה פסול לתת מתנות כאלה.‏

אולם במדינות שבהן חוקים כאלה אינם קיימים או אינם נאכפים בקפידה,‏ יש לעובדי הציבור גישה שונה באשר לתפקידם.‏ בארצות מסוימות פקידי הממשל מנצלים את מעמדם כדי לסחוט כספים או טובות הנאה מהאנשים שהם אמורים לספק להם שירות.‏ פקידים אלה אינם מוכנים לעשות דבר אלא אם כן יקבלו משהו בתמורה.‏ הם דורשים טיפים עבור שירותים כגון רישום נישואין,‏ אישור תשלום מס הכנסה וקבלת היתרי בנייה.‏ אם האזרחים אינם נותנים להם טיפים,‏ הפקידים מציבים בפניהם מכשולים בכוונה תחילה כדי שיהיה להם קשה מאוד,‏ או בלתי אפשרי,‏ לקבל את מה שהם זכאים לו על־פי חוק.‏ אפילו דווח  שבמדינה אחת מכבי האש אינם מתחילים לכבות שריפות עד שהם מקבלים טיפ משמעותי.‏

במקומות שבהם רווחות התופעות שלעיל יש הסבורים שבלתי אפשרי להימנע ממתן טיפים.‏ בנסיבות הללו המשיחי עשוי לראות במתן טיפ מעין תשלום נוסף שהוא נדרש לשלם כדי לקבל שירות לגיטימי.‏ אולם באזורים שיש בהם שחיתות רבה על המשיחי להישמר שלא ייטשטש הגבול בין מה שמקובל לבין מה שאינו מקובל בעיני אלוהים.‏ יש הבדל עצום בין לתת טיפ כדי לקבל שירות לגיטימי לבין לתת טיפ במטרה להשיג טובת הנאה לא־חוקית.‏ בארצות הנגועות בשחיתות יש הנותנים כסף לפקיד ממשל כדי לקבל שירות שהם אינם זכאים לו או מציעים ”טיפ” לשוטר או פקח כדי לחסוך מעצמם קנס מוצדק.‏ כמובן,‏ יהיה זה פסול להציע למישהו ”מתנה” כשוחד,‏ ויהיה זה פסול גם לקבל ”מתנה” כזו.‏ מעשים כאלה הם עיוות הצדק (‏שמ׳ כ״ג:‏8;‏ דב׳ ט״ז:‏19;‏ מש׳ י״ז:‏23‏)‏.‏

בשל מצפונם המודרך על־פי המקרא רוב המשיחיים הבוגרים אינם חשים בנוח לתת טיפים שדורשים מהם פקידי הממשל.‏ הם סבורים שאם יעשו כן,‏ הדבר יעיד על כך שהם מסכימים עם השחיתות או מקדמים אותה.‏ לכן הם מסרבים מכול וכול לתת מתנות לפקידים,‏ ואין זה משנה איזו מתנה הללו דורשים.‏

משיחיים בוגרים מבינים שמתנה הניתנת במטרה להשיג טובת הנאה לא־חוקית עשויה להיחשב לשוחד.‏ עם זאת,‏ בהתחשב בנסיבות המקומיות ורגשות הזולת יש המעניקים מתנה סמלית לאות הערכה כדי לקבל שירות לגיטימי או כדי להימנע מדחייה לא־הוגנת.‏ במקרים אחרים יש משיחיים הנותנים לרופאים ולאחיות מתנות לאות הוקרה לאחר שקיבלו טיפול רפואי בחינם בבית חולים ממשלתי.‏ הם עושים כן לאחר הטיפול,‏ ולא לפניו,‏ כדי שלא ייווצר הרושם שהמתנה היא שוחד או דרך לבקש יחס מועדף.‏

תקצר היריעה מלדון בכל מצב אפשרי שעשוי להתעורר בכל מדינה ומדינה.‏ אולם ללא תלות בנסיבות המקומיות,‏ על המשיחיים לבחור בקו פעולה שיותיר אותם עם מצפון נקי (‏רומ׳ י״ד:‏1–6‏)‏.‏ אל להם להפר את חוקי המדינה (‏רומ׳ י״ג:‏1–7‏)‏.‏ כמו כן,‏ עליהם להימנע מכל מעשה שעלול להמיט חרפה על שם יהוה או להכשיל אחרים (‏מתי ו׳:‏9;‏ קור״א י׳:‏32‏)‏.‏ זאת ועוד,‏ החלטותיהם צריכות לשקף את אהבתם כלפי הזולת (‏מר׳ י״ב:‏31‏)‏.‏

בלוקס פרק ט״ו אנו מוצאים משל מרגש שסיפר ישוע על אדם שיש לו מאה כבשים.‏ כשאחד הכבשים הולך לאיבוד,‏ עוזב האיש את התשעים ותשעה במדבר והולך לחפש את הכבש האובד ’‏עד שהוא מוצא אותו’‏.‏ ישוע המשיך:‏ ”כשימצא אותו ישים אותו על כתפיו וישמח.‏ ובהגיעו לביתו יקרא לחבריו ולשכניו ויאמר להם,‏ ’‏שמחו אתי כי מצאתי את הכבש שלי שאבד’‏”.‏ לסיום אמר ישוע:‏ ”אומר אני לכם:‏ כך תהיה שמחה בשמיים על חוטא אחד שחוזר בתשובה,‏ יותר מאשר על תשעים ותשעה צדיקים שאינם צריכים לחזור בתשובה” (‏לוקס ט״ו:‏4–7‏)‏.‏

מן ההקשר עולה שישוע אמר את הדברים הללו כדי לתקן את חשיבתם של הסופרים והפרושים שמתחו ביקורת על כך שהוא התרועע עם מוכסים וחוטאים (‏לוקס ט״ו:‏1–3‏)‏.‏ ישוע ציין שיש שמחה בשמיים כאשר חוטא חוזר בתשובה.‏ מכאן עולה השאלה:‏ ’‏מאחר שיש שמחה בשמיים,‏ האם לא צריכה להיות שמחה גם על הארץ כאשר חוטא מתחרט,‏ שב מדרכו וסולל דרכים ישרות לרגליו?‏’‏ (‏עב׳ י״ב:‏13‏)‏.‏

יש לנו כל סיבה לשמוח כאשר מישהו חוזר לחיק הקהילה.‏ אותו אדם עוד יצטרך לשמור על נאמנותו לאלוהים,‏ אך היה עליו להתחרט כדי לחזור לחיק הקהילה,‏ ואנו שמחים שהוא גילה חרטה.‏ לכן לא יהיה כל פסול בכך שהנוכחים ימחאו כפיים באופן ספונטני ומכובד כשהזקנים יודיעו על אדם שחזר לחיק הקהילה.‏

חלק מתושבי ירושלים בימי ישוע האמינו שניתן להירפא באורח נס בבריכת בית זיתא ”בעת תנועת המים” (‏יוח׳ ה׳:‏1–7‏)‏.‏ משום כך,‏ נהגו להגיע אליה חולים בתקווה למצוא מרפא.‏

על־פי הסברות,‏ בריכה זו הייתה מקווה טהרה יהודי.‏ הבריכה ניזונה ממאגר מים צמוד שהיה באותו מתחם,‏ מה ששמר על מפלס המים שלה.‏ ממחקר ארכיאולוגי שנערך באתר עולה שבין שתי הבריכות הפריד סכר.‏ נהגו לפתוח את הסכר כדי לאפשר למים לזרום מהמאגר דרך תעלה לתחתית מקווה הטהרה.‏ כתוצאה מכך שטף המים ודאי הניע את מי הבריכה.‏

ראוי לציין שהכתוב ביוחנן ה׳:‏4‏,‏ לפיו היה זה מלאך שהניע את המים,‏ אינו מצוי בכתבי יד יווניים עתיקים רבי־חשיבות,‏ כגון קודקס סינאיטיקוס בן המאה הרביעית לספירה.‏ על כל פנים,‏ בבית זיתא ריפא ישוע אדם שהיה חולה במשך 38 שנה.‏ אותו אדם נרפא בו במקום בלי להיכנס לבריכה.‏