כעבור שנה הודיעו למשפחת בית־אל שבסניף בדרום אפריקה עומדים להתקין מכבש דפוס סיבובי חדש,‏ ודרושים מתנדבים שיעברו לשרת שם.‏ הגשתי מועמדות והתרגשתי כשבחרו אותי.‏ שלושה חברי בית־אל קנדיים נוספים נבחרו למשימה — דניס ליץ׳,‏ ביל מקללן וקן נורדין.‏ אמרו לנו שנקבל כרטיס לכיוון אחד.‏

צלצלתי לאימא שלי ואמרתי לה:‏ ”‏אימא,‏ יש לי חדשות בשבילך!‏ אני עובר לדרום אפריקה!‏”‏ אימא שלי הייתה אישה שקטה,‏ אבל הייתה לה אמונה חזקה ורוחניות עמוקה.‏ היא לא אמרה הרבה,‏ אבל ידעתי שהיא תומכת בי.‏ היא ואבא שלי אף פעם לא התנגדו להחלטה שלי,‏ אפילו שהם היו עצובים שאהיה כל כך רחוק.‏

ארבעתנו קיבלנו שלושה חודשי הכשרה בבית־אל בברוקלין בסידור אותיות עופרת לדפוס בֶּלֶט.‏ אחר כך עלינו על אוניית משא לקייפטאון שבדרום אפריקה.‏ בדיוק מלאו לי 20.‏ את המסע הארוך ברכבת מקייפטאון ליוהנסבורג התחלנו בשעות הערב.‏ עם שחר הגענו לתחנה הראשונה בעיירה קטנה באזור מדברי ששמו קארו.‏ המקום היה מאובק וחם.‏ הצצנו מהחלון ותהינו:‏ ’‏איזה מין מקום זה?‏ לאן הכנסנו את עצמנו?‏’‏ כעבור כמה שנים ביקרנו שוב באזור.‏ הפעם הערכנו את העיירות הקטנות והמקסימות האלה,‏ ואת צורת החיים השלווה של תושביהן.‏

במשך כמה שנים המשימה שלי הייתה לתפעל את מכונת הלינוטייפ המופלאה והמורכבת,‏ ולסדר שורות של אותיות להדפסת כתב העת המצפה וכתב העת עורו!‏ בסניף הדפסנו את כתבי העת בשפות אפריקאיות רבות,‏ לא רק עבור דרום אפריקה,‏ אלא גם עבור מדינות רבות צפונית לה.‏ אין ספק שהשתמשנו היטב במכבש דפוס סיבובי חדש זה שהביא אותנו לקצה השני של העולם!‏

בהמשך עבדתי במחלקה שדאגה להיבטים שונים של ההדפסה,‏ המשלוח והתרגום.‏ החיים היו עמוסים,‏ מספקים ומלאי משמעות.‏

בשנת 1968 התחתנתי עם חלוצה ששמה לורה בואן,‏ שהתגוררה בקרבת בית־אל ועזרה במחלקת תרגום כקלדנית.‏ באותם ימים זוגות נשואים חדשים לא הורשו להישאר בבית־אל,‏ ולכן נשלחנו לשטח כחלוצים מיוחדים.‏ הייתי קצת מודאג.‏ אחרי עשור בבית־אל,‏ שם דאגו לי תמיד למזון ולקורת גג,‏ איך נסתדר עם מענק של חלוצים מיוחדים?‏ כל אחד מאיתנו יקבל מדי חודש 25 רַנְד (‏שבאותם ימים היו שווים 35 דולר)‏,‏ וזאת בתנאי שנגיע למכסת השעות,‏ הביקורים החוזרים ופריטי הספרות.‏ עם הסכום הזה נצטרך לשלם על השכירות,‏ האוכל,‏ הנסיעות וכן עבור הוצאות רפואיות והוצאות אישיות אחרות.‏

התמנינו לשרת בקבוצה קטנה ליד העיר דורבן השוכנת על שפת האוקיינוס ההודי.‏ הייתה שם אוכלוסייה גדולה של הודים,‏ שרבים מהם היו צאצאים של פועלים שהיו במקור חייבים בחוזה התקשרות בתעשיית הסוכר בסוף המאה ה־19.‏ כעת הם עבדו בעבודות אחרות,‏ אבל הם עדיין שמרו על התרבות והמאכלים שלהם,‏ כולל תבשילי הקארי הטעימים.‏ והם דיברו אנגלית,‏ מה שהקל עלינו.‏

חלוצים מיוחדים היו צריכים לבשר 150 שעות מדי חודש.‏ לכן לורה ואני תכננו לצאת שש שעות ביום הראשון.‏ זה היה יום חם ולח.‏ לא היו לנו ביקורים חוזרים או שיעורי מקרא — שש שעות רק מבית לבית!‏ בשלב מסוים הסתכלתי על השעון וגיליתי שעברו רק 40 דקות!‏ שאלתי את עצמי:‏ ’‏איך נצליח לעשות את זה?‏’‏

ובכן,‏ עד מהרה הייתה לנו שגרה טובה.‏ כל יום הכנו כריכים ולקחנו איתנו בתרמוס מרק או קפה.‏ כשהיינו צריכים הפסקה החנינו את הפולקסווגן הקטנה שלנו מתחת לצל של אחד העצים.‏ לפעמים היינו מוקפים בילדים הודים קטנים ויפים שהסתכלו עלינו בסקרנות.‏ תוך כמה ימים שמנו לב שאחרי שעתיים־שלוש,‏ שאר היום עובר מהר מאוד.‏

שמחנו להביא את האמת המקראית לאנשים בשטח הזה,‏ שהיו מכניסי אורחים.‏ גילינו שההודים הם אנשים שמכבדים אחרים,‏ מתנהגים באדיבות ויראי אלוהים.‏ הינדים רבים נענו למסר שהבאנו להם.‏ הם אהבו ללמוד על יהוה,‏ על ישוע,‏ על המקרא,‏ על העולם החדש שבו ישכון שלום ועל התקווה שיש למתים.‏ כעבור שנה היו לנו 20 שיעורי מקרא.‏ כל יום אכלנו ארוחת צהריים עם אחת המשפחות שלימדנו.‏ היינו כל כך מאושרים.‏

אבל עד מהרה קיבלנו משימה חדשה — שירות נפתי לאורך החוף של האוקיינוס ההודי המקסים.‏ מדי שבוע התארחנו אצל אחת המשפחות בזמן שביקרנו את המבשרים בקהילה ובישרנו איתם כדי לעודד אותם.‏ הפכנו לחלק מהמשפחה שלהם,‏ ונהנינו לשחק עם הילדים ועם חיות המחמד שלהם.‏ חלפו שנתיים נפלאות,‏ ואז קיבלנו שיחת טלפון מפתיעה ממשרד הסניף.‏ הם אמרו:‏ ”‏אנחנו רוצים להזמין אתכם לחזור לבית־אל”‏.‏ התגובה שלי הייתה:‏ ”‏האמת היא שאנחנו ממש שמחים כאן”‏.‏ אבל היינו מוכנים,‏ כמובן,‏ לשרת בכל מקום שאליו נישלח.‏

בבית־אל עבדתי במחלקת השירות,‏ שם הייתה לי הזכות לשרת עם הרבה אחים בוגרים ומנוסים.‏ באותם ימים כל קהילה קיבלה מכתב בעקבות הדוח ששלח משגיח הנפה לסניף לאחר שביקר בה.‏ המכתבים נועדו לעודד ולתת הנחיות נחוצות.‏ זה היה כרוך בעבודה רבה מצד המזכירים שלנו שתרגמו מכתבים מקְסוֹסה,‏ זולו ושפות נוספות לאנגלית,‏ ואחר כך מאנגלית לשפות האפריקאיות.‏ הערכתי את אותם מתרגמים חרוצים שגם עזרו לי להבין עם אילו קשיים מתמודדים האחים האפריקאים השחורים.‏

 באותה תקופה הממשלה בדרום אפריקה הנהיגה מדיניות של אפרטהייד.‏ לכל קבוצה גזעית הוקצה אזור מגורים,‏ כך שאנשים מגזעים שונים כמעט לא התרועעו זה עם זה.‏ האחים האפריקאים השחורים דיברו בשפות שלהם,‏ בישרו בשפות שלהם והשתייכו לקהילות בשפות שלהם.‏

לא הכרתי הרבה אפריקאים שחורים,‏ שהרי תמיד שירתי בקהילה שהייתה בשטח של דוברי אנגלית.‏ אבל עכשיו הייתה לי הזדמנות ללמוד על האפריקאים השחורים,‏ על התרבות שלהם ועל המנהגים שלהם.‏ למדתי על הקשיים שאחינו חווים בגלל המסורות והאמונות הדתיות המקומיות.‏ הם היו מאוד אמיצים — הם דחו מסורות שמנוגדות למקרא וסירבו לקיים מנהגים ספיריטיסטיים,‏ אפילו שהם נאלצו להתמודד עם התנגדות עזה מצד בני משפחתם ואנשי כפרם.‏ באזורים הכפריים היה הרבה עוני.‏ לרבים הייתה השכלה מועטה,‏ אבל הם כיבדו את המקרא.‏

הייתה לי הזכות לטפל בכמה תיקים משפטיים שנוגעים לחופש דת ולניטרליות.‏ זה כל כך חיזק את האמונה שלי לראות את הנאמנות ואת האומץ של ילדי הקהילה שגורשו מבית־הספר משום שסירבו להשתתף בתפילות ובשירת מזמורים.‏

במדינה אפריקאית קטנה,‏ שנקראה באותם ימים סווזילנד,‏ האחים התמודדו עם קושי נוסף.‏ כשהמלך סוֹבּוּסָה ה־2 מת,‏ כל האזרחים נדרשו לקיים מנהגי אבלות מסוימים.‏ הגברים נדרשו לגלח את ראשם,‏ והנשים נדרשו לקצץ את שערן.‏ הרבה אחים ואחיות נרדפו כי הם סירבו להשתתף במנהג הזה,‏ שהיה קשור לפולחן אבות.‏ הנאמנות שלהם ליהוה ממש חיממה את הלב שלנו!‏ למדנו הרבה על נאמנות ועל סבלנות מאחינו האפריקאים,‏ וזה חיזק את האמונה שלנו.‏

ב־1981 התמניתי לסייע בפיתוח שיטות הדפסה ממוחשבות.‏ זה מה שהחזיר אותי לבית הדפוס.‏ זו הייתה תקופה מרגשת!‏ עולם  הדפוס עבר שינוי.‏ נציג מכירות מקומי נתן לסניף סְדַר צילום להתנסות,‏ ללא שום התחייבות.‏ בעקבות זאת,‏ תשע מכונות הלינוטייפ הוחלפו בחמש מכונות סדר צילום חדשות.‏ הותקן גם מכבש דפוס סיבובי חדש.‏ הכול היה הרבה יותר מהיר!‏

המחשוב הביא להמצאת שיטות עימוד חדשות בעזרת מערכת הוצאה לאור אלקטרונית רב־לשונית (‏MEPS)‏.‏ כמה התקדמנו מאז מכונות הלינוטייפ המגושמות והאיטיות ומכבשי דפוס הבלט שהביאו את ארבעתנו מבית־אל בקנדה לדרום אפריקה!‏ (‏יש׳ ס׳:‏17‏)‏ עד אז כולנו כבר התחתנו עם חלוצות טובות ורוחניות.‏ ביל ואני עדיין שירתנו בבית־אל.‏ קן ודניס החלו לגדל את ילדיהם באזור.‏

הפעילות בסניף התרחבה.‏ ספרות מקראית תורגמה והודפסה במספר הולך וגדל של שפות,‏ והיא נשלחה לסניפים אחרים.‏ בעקבות זאת,‏ התעורר צורך במתחם בית־אל חדש.‏ האחים בנו אותו באזור יפה מערבית ליוהנסבורג,‏ והוא נחנך ב־1987.‏ שמחתי להיות חלק מההתרחבות הזאת ולשרת בוועד הסניף בדרום אפריקה במשך שנים רבות.‏

בשנת 2001 הוזמנתי לשרת בוועד הסניף שהוקם בדיוק באותה עת בארצות הברית.‏ הייתה זו הפתעה גדולה!‏ למרות שהתעצבנו לעזוב את המשימה שלנו ואת החברים שלנו בדרום אפריקה,‏ התרגשנו להתחיל חיים חדשים ולהיות חלק ממשפחת בית־אל בארצות הברית.‏

אבל חששנו להשאיר מאחור את אימה המזדקנת של לורה.‏ ידענו שלא כל כך נוכל לעזור לה מניו יורק.‏ אבל שלוש אחיותיה של לורה הציעו לעזור לאימן מבחינה פיזית,‏ רגשית וכספית.‏ הן אמרו:‏ ”‏אנחנו לא יכולות להיות בשירות המורחב בעצמנו.‏ אבל אם נדאג לאימא,‏ זה יעזור לכם להמשיך במשימה שלכם”‏.‏ אנחנו ממש מודים להן.‏

בדומה לכך,‏ אחי ואשתו,‏ שהתגוררו בטורונטו שבקנדה,‏ דאגו לאימי האלמנה.‏ באותה תקופה היא גרה איתם כבר יותר מ־20 שנה.‏ אנחנו מאוד מעריכים את האהבה והדאגה שהם הרעיפו עליה עד מותה זמן קצר אחרי שעברנו לניו יורק.‏ איזו ברכה זו כשיש בני משפחה תומכים שמוכנים לערוך שינויים בחיים שלהם כדי לטפל במשימה שלפעמים יכולה להיות מאתגרת!‏

במשך כמה שנים המשימה שלי בארצות הברית הייתה קשורה להפקת ספרות,‏ מלאכה שהפכה ליותר מודרנית ומפושטת.‏ לאחרונה אני עובד במחלקת הרכש.‏ אני שמח מאוד שב־20 השנה האחרונות יש לי הזכות להיות חלק מסניף עצום זה,‏ שמונה כיום כ־000,‏5 חברי בית־אל ולצידם כ־000,‏2 יוממים.‏

לפני 60 שנה לא תיארתי לעצמי שאמצא את עצמי כאן.‏ לורה תמכה בי בלב שלם לאורך כל השנים האלה.‏ אילו חיים עשירים היו לי!‏ אנחנו מעריכים את מגוון המשימות שמילאנו,‏ ואת כל האנשים הנפלאים ששירתנו איתם,‏ כולל את מי שמשרתים בסניפים הרבים ברחבי העולם שאותם נשלחנו לבקר.‏ עכשיו,‏ כשאני מעל גיל 80,‏ הפחיתו מעומס העבודה שלי,‏ שהרי יש הרבה אחים כשירים צעירים יותר שיכולים לבצע את המלאכה.‏

משורר התהלים כתב:‏ ”‏אשרי האומה אשר יהוה הוא אלוהיה”‏ (‏תהל׳ ל״ג:‏12‏)‏.‏ כמה נכונות המילים האלה!‏ אני אסיר תודה שיכולתי לטעום מהשמחה שיש לעמו המאושר של יהוה.‏