נולדתי בוויצ׳יטה שבקנזס,‏ ארה״ב,‏ ב־10 בדצמבר 1936.‏ הייתי הבכור מבין ארבעה ילדים.‏ הוריי,‏ ויליאם וג׳ין,‏ היו משרתי יהוה מסורים.‏ אבי היה משרת הקבוצה — כך נקרא האח שהשגיח על הקהילה.‏ אמי למדה את האמת המקראית מאימא שלה,‏ אמה וגנר.‏ אמה לימדה אנשים רבים,‏ וביניהם גרטרוד סטיל,‏ אשר שירתה במשך שנים רבות כשליחה בפוארטו ריקו.‏ * לכן היו לי הרבה דוגמאות טובות לחיקוי.‏

פעם אחת בשבת בערב,‏ כשהייתי בן חמש,‏ חילקתי עם אבי את כתבי העת המצפה ונחמה ‏(‏כיום עורו!‏‏)‏ לעוברים ושבים ברחוב.‏ באותם ימים הייתה המדינה שקועה עד צוואר במלחמת העולם השנייה.‏ רופא שיכור שעבר בסביבה קילל את אבי בשל עמדתו הניטרלית המשיחית.‏ הוא קרא לאבי פחדן ומשתמט.‏ הרופא נעמד מול פניו של אבי ואמר לו:‏ ”בוא תרביץ לי,‏ פחדן עלוב!‏” התמלאתי פחד,‏ אבל כל כך הערצתי את אבי.‏ הוא פשוט המשיך להציע את כתבי העת לאנשים שהתקהלו שם.‏ אז הגיע חייל אחד והרופא צעק:‏ ”תעשה משהו עם הפחדן העלוב הזה!‏” החייל הבחין שהאיש שיכור ואמר לו:‏ ”לך הביתה ותצא מהשכרות שלך!‏” שניהם עזבו.‏ כיום אני נזכר בהערכה באומץ שנסך יהוה באבי.‏ היו לו שתי מספרות בוויצ׳יטה,‏ ואותו רופא היה אחד הלקוחות שלו.‏

כשהייתי בן שמונה מכרו הוריי את ביתם ואת המספרות שהיו בבעלותם,‏ ובנו קרוואן קטן.‏ לאחר מכן הם החליטו לעבור לקולוראדו כדי לשרת היכן שהיה צורך גדול יותר במבשרים.‏ התיישבנו ליד גרנד ג׳נקשן,‏ שם שירתו הוריי כחלוצים ועבדו כחקלאים וכעובדי חווה במשרה חלקית.‏ תודות לברכת יהוה ולפעילותם הנלהבת נוסדה קהילה באזור.‏ שם,‏ ב־20  ביוני 1948,‏ הטביל אותי אבי בפלג מים בהרים יחד עם אחרים שאימצו ללבם את האמת המקראית.‏ ביניהם היו בילי ניקולס ואשתו שלימים שירתו בשירות הנפתי.‏ בהמשך גם בנם ורעייתו שירתו באפיק זה של השירות.‏

נהגנו להתרועע ולנהל שיחות רוחניות בונות עם רבים שהתמסרו לפעילות למען המלכות,‏ בייחוד עם בני משפחת סטיל — דון וארלין,‏ דייב וג׳וליה וסיי ומרתה.‏ הם השפיעו בצורה משמעותית על חיי והראו לי כיצד הצבת המלכות במקום הראשון נותנת משמעות אמיתית לחיים ומסבה שמחה רבה.‏

כשהייתי בן 19,‏ באד האסטי,‏ ידיד המשפחה,‏ ביקש ממני לשרת יחד אתו כחלוץ בדרום ארצות הברית.‏ משגיח הנפה ביקש מאתנו לעבור לראסטון,‏ לואיזיאנה,‏ היכן שהיו כמה עדי־יהוה שהפכו ללא־פעילים.‏ התבקשנו לנהל את כל האסיפות מדי שבוע ללא תלות במספר הנוכחים.‏ מצאנו מקום ראוי לקיום אסיפות ושיפצנו אותו.‏ ערכנו את כל האסיפות,‏ אך במשך תקופה מסוימת שנינו היינו הנוכחים היחידים.‏ הגשנו בתורות את חלקי האסיפה.‏ אחד מאתנו היה מגיש את החלק,‏ והשני היה משיב על כל השאלות.‏ אם החלק כלל הדגמה,‏ שנינו היינו עומדים על הבמה ואיש לא ישב בקהל!‏ לבסוף אחות מבוגרת אחת החלה לנכוח באסיפות.‏ עם הזמן כמה תלמידי מקרא,‏ וכן מספר אחים לא־פעילים,‏ החלו להגיע לאסיפות,‏ ועד מהרה צמחה הקבוצה והפכה לקהילה משגשגת.‏

יום אחד באד ואני פגשנו כומר מכנסיית המשיח שהזכיר פסוקים שלא הכרתי.‏ זה קצת זעזע אותי וגרם לי לחשוב יותר לעומק על עיקרי אמונתי.‏ במשך שבוע חיפשתי תשובות לשאלות שהוא העלה עד לשעות הלילה המאוחרות.‏ זה עזר לי להשתכנע עוד יותר בָּאמת,‏ והיה קשה לי לחכות לרגע שאפגוש כומר נוסף.‏

זמן קצר לאחר מכן ביקש ממני משגיח הנפה לעבור לאל דוראדו שבארקנסו כדי לעזור לקהילה המקומית.‏ במהלך שירותי שם הייתי צריך לעיתים תכופות לנסוע חזרה לקולוראדו כדי להתייצב בלשכת הגיוס.‏ באחת הנסיעות,‏ כשהיו אתי ברכב מספר חלוצים,‏ הייתה לנו תאונה בטקסס.‏ הרכב שלי שבק חיים.‏ התקשרנו לאח אחד,‏ והוא אסף אותנו לביתו ולאחר מכן הסיע אותנו לאסיפה.‏ שם נמסרה הודעה שהייתה לנו תקרית,‏ והאחים גילו כלפינו נדיבות ועזרו לנו מבחינה  כספית.‏ כמו כן,‏ האח מכר את המכונית שלי ב־25 דולר.‏

תפסנו טרמפ לוויצ׳יטה.‏ ידיד קרוב של המשפחה,‏ א.‏ פ.‏ ”דוק” מקרטני,‏ שירת שם כחלוץ.‏ בניו התאומים,‏ פרנק ופרנסיס,‏ הם עד היום בין החברים הכי טובים שלי.‏ הייתה להם מכונית ישנה והם מכרו לי אותה ב־25 דולר,‏ בדיוק הסכום שקיבלתי על המכונית ההרוסה שלי.‏ זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי בבירור כיצד יהוה דואג לצרכיי מפני שאני מציב את ענייני המלכות במקום הראשון.‏ בהזדמנות הזו הפגישו אותי בני משפחת מקרטני עם אחות מקסימה ורוחנית ששמה בֶּתֶ’‏ל קריין.‏ אמה,‏ רות,‏ מבשרת נלהבת בוולינגטון,‏ קנזס,‏ המשיכה לשרת כחלוצה אפילו בשנות ה־90 לחייה.‏ בת’‏ל ואני התחתנו לאחר פחות משנה,‏ בשנת 1958,‏ ושירתנו ביחד כחלוצים באל דוראדו.‏

הרהרנו בדוגמאות הטובות שהציבו לנו עוד מילדותנו והחלטנו שנהיה מוכנים למלא כל משימה שנקבל מארגון יהוה.‏ התמנינו לשרת כחלוצים מיוחדים בוולנט רידג’‏ שבארקנסו.‏ לאחר מכן בשנת 1962 התרגשנו מאוד לקבל הזמנה לכיתה ה־37 של גלעד.‏ כמה שמחנו שדון סטיל היה אתנו באותה כיתה.‏ בסיום הלימודים בת’‏ל ואני נשלחנו לניירובי,‏ קניה.‏ חשנו גודש בגרון כשעזבנו את ניו יורק,‏ אך התחושה הזו הפכה לשמחה כשפגשנו את אחינו בשדה התעופה בניירובי!‏

תוך זמן קצר התאהבנו בקניה,‏ ונהנינו מאוד מהשירות שם.‏ כריס ומרי קַנייה היו תלמידי המקרא המתקדמים הראשונים שלנו.‏ הם עדיין משרתים בנאמנות במסגרת השירות המורחב בקניה.‏ שנה לאחר מכן התבקשנו לעבור לקמפאלה,‏ אוגנדה,‏ והיינו השליחים הראשונים באותה מדינה.‏ היו אלה זמנים מרגשים מכיוון שרבים השתוקקו ללמוד את אמיתות המקרא והפכו לאחינו לאמונה.‏ אולם לאחר ששירתנו שלוש שנים וחצי באפריקה,‏ חזרנו לארצות הברית והקמנו משפחה.‏ ביום שעזבנו את אפריקה היינו הרבה יותר עצובים מאשר ביום שעזבנו את ניו יורק.‏ אהבנו מאוד את תושבי אפריקה וקיווינו לשוב לשם ביום מן הימים.‏

התיישבנו בחלק המערבי של קולוראדו,‏ היכן שהתגוררו הוריי.‏ זמן קצר לאחר מכן נולדה בתנו הראשונה קימברלי,‏ ולאחר 17 חודשים נולדה סטפני.‏ התייחסנו במלוא הרצינות לתפקידנו החדש כהורים,‏ וכבר מההתחלה השתדלנו להטמיע את האמת בלב בנותינו המקסימות.‏ רצינו להציב להן דוגמה טובה כפי שהציבו לנו.‏ היינו מודעים לעובדה שדוגמה טובה יכולה להשפיע עמוקות על הילדים,‏ אם כי היא אינה ערובה לכך שהם יהפכו למשרתי יהוה.‏ אחי הקטן ואחת מאחיותיי עזבו את האמת.‏ אנחנו מקווים שהם ישובו לחקות את הדוגמאות הטובות שהציבו להם.‏

נהנינו מאוד לחנך את בנותינו ותמיד השתדלנו לבלות יחד כמשפחה.‏ הואיל והתגוררנו בקרבת אספן,‏ קולוראדו,‏ כולנו לקחנו שיעורי סקי כדי שנוכל מדי פעם לגלוש יחד.‏ במסגרת הבילוי המשותף הזה התאפשר לנו לשוחח עם בנותינו בזמן שעלינו במעליות הסקי.‏ נהגנו גם לצאת עם הבנות לטיולי  מחנאות,‏ והיו לנו שיחות מהנות מאוד סביב המדורה.‏ על אף גילן הצעיר הן שאלו שאלות כגון:‏ ”מה אני אעשה כשאגדל?‏” ו”עם איזה אדם אני רוצה להתחתן?‏” התאמצנו להטמיע בשכלן ובלבן של בנותינו ערכים רוחניים.‏ עודדנו אותן להציב לעצמן מטרה לשרת במסגרת השירות המורחב והדגשנו בפניהן עד כמה חכם להתחתן רק עם אדם שיש לו מטרה דומה.‏ ניסינו לעזור להן להבין שמוטב לא להתחתן בגיל צעיר מדי.‏ המצאנו את המוטו:‏ ”להישאר רווקות עד גיל 23 לפחות”.‏

נהגנו כדוגמת הורינו ועשינו כל שבכוחנו כדי לנכוח באסיפות ולצאת לשירות באופן קבוע כמשפחה.‏ לא אחת הזמנו לביתנו אחים המשרתים בשירות המורחב.‏ פעמים רבות דיברנו בהתלהבות על התקופה שבה שירתנו כשליחים.‏ קיווינו שביום מן הימים ניסע ארבעתנו לטיול באפריקה.‏ בנותינו רצו בכך בכל מאודן.‏

תמיד הייתה לנו תוכנית קבועה של שיעור משפחתי.‏ בשיעורים הללו תרגלנו מצבים שיכולים להתרחש בבית הספר.‏ היינו מבקשים מהבנות לגלם את תפקיד המבשר שמשיב על השאלות.‏ הן נהנו ללמוד בדרך זו,‏ והביטחון שלהן הלך והתחזק.‏ כשהן גדלו,‏ הן לפעמים התלוננו שהן לא רוצות להשתתף בשיעור המשפחתי.‏ במקרה אחד אמרתי להן מתוך ייאוש שילכו לחדרים שלהן כי השיעור מבוטל.‏ הן היו בהלם,‏ בכו ואמרו שהן רוצות שהשיעור יתקיים.‏ אז הבנו שבאמת הצלחנו להחדיר ללבן הצעיר הערכה כלפי דברים רוחניים.‏ הן למדו לאהוב את השיעורים המשפחתיים,‏ ואפשרנו להן להתבטא בחופשיות.‏ לפעמים היה לנו קשה לשמוע שהן לא הסכימו עם היבטים מסוימים של האמת.‏ אבל תודות לכך למדנו מה באמת טמון בלבן.‏ לאחר ששוחחנו אתן על הנושא,‏ הן הסכימו עם דרך חשיבתו של יהוה.‏

השנים שהקדשנו לגידול בנותינו חלפו מהר מכפי שציפינו.‏ ניצלנו את העזרה וההדרכה שמספק ארגון אלוהים ועשינו את מיטבנו כדי ללמד אותן לאהוב את יהוה.‏ כמה שמחנו כששתי בנותינו החלו לשרת כחלוצות לאחר התיכון.‏ כמו כן,‏ הן רכשו כישורים שסייעו להן לפרנס את עצמן.‏ הן עברו לקליוולנד,‏ טנסי,‏ עם שתי אחיות אחרות כדי לשרת במקום שיש בו צורך רב יותר במבשרים.‏ כל כך התגעגענו אליהן,‏ אבל שמחנו שהן מתמסרות לשירות המורחב.‏ בת’‏ל ואני חזרנו לשרת כחלוצים,‏ ותודות לכך נפתחה בפנינו הדרך לזכויות משמחות אחרות.‏ התמניתי לתפקיד ממלא מקום של משגיח הנפה וביצעתי תפקידים בכינוסים.‏

לפני שבנותינו עברו לטנסי הן נסעו לטיול בלונדון,‏ אנגליה,‏ וביקרו בסניף.‏ סטפני,‏ שהייתה אז בת 19,‏ פגשה שם את פול נורטון,‏ חבר בית־אל צעיר.‏ במסגרת טיול שנערך לאחר מכן פגשה קימברלי את אחד מעמיתיו לעבודה,‏ בריאן לאולין.‏ פול וסטפני התחתנו — אבל לא לפני שמלאו לה 23 שנים.‏ בריאן וקימברלי התחתנו שנה אחריהם — כשהיא הייתה בת 25.‏ הן אכן נשארו רווקות עד גיל 23 לפחות.‏ תמכנו בכל לבנו בהחלטותיהן הטובות באשר לבחירת בן זוג.‏

בנותינו סיפרו לנו שהדוגמה שאנחנו והורינו הצבנו להן סייעה להן לציית למצוותו של ישוע ’‏תמיד לחפש תחילה את המלכות’‏,‏ גם כשהן התמודדו עם קשיים כלכליים (‏מתי ו׳:‏33‏)‏.‏ באפריל שנת 1998 הוזמנו פול וסטפני לכיתה ה־105 של גלעד,‏ ולאחר לימודיהם הם נשלחו לשרת במלאווי,‏ אפריקה.‏ במקביל הוזמנו בריאן וקימברלי לשרת בבית־אל בלונדון,‏ ובהמשך הם נשלחו לבית־אל במלאווי.‏ לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה,‏ מכיוון שאין דרך טובה יותר שבה יכולים הצעירים לנצל את חייהם.‏

בינואר 2001 קיבלתי את שיחת הטלפון המוזכרת בתחילת המאמר.‏ אח מארה,‏ משגיח מחלקת שירותי התרגום,‏ הסביר שהאחים מארגנים קורס להבנת  אנגלית עבור מתרגמים ברחבי העולם.‏ הם שקלו להכשיר אותי כאחד המדריכים אף שהייתי אז בן 64.‏ בת’‏ל ואני התפללנו על כך והתייעצנו עם אימהותינו הקשישות.‏ שתיהן רצו שנסכים,‏ למרות העובדה שהן ייוותרו ללא התמיכה שלנו.‏ התקשרתי חזרה לסניף ואמרתי שנשמח מאוד לקבל זכות נפלאה זו.‏

באותה עת אובחנה אמי כחולת סרטן.‏ אמרתי לה שאנחנו מוכנים להישאר כדי לעזור לאחותי לינדה לטפל בה.‏ ”בשום פנים ואופן לא”,‏ השיבה אמי.‏ ”אני ארגיש גרוע יותר אם לא תלכו”.‏ גם לינדה חשבה כמוה.‏ עד כמה אנו מעריכים את הקרבתן העצמית ואת העזרה שהושיטו האחים המקומיים!‏ יום אחרי שנסענו למרכז החינוכי של חברת המצפה בפטרסון,‏ לינדה התקשרה והודיעה לנו שאימא נפטרה.‏ הקדשנו את כל כולנו לתפקיד החדש כפי שהיא הייתה רוצה שנעשה.‏

למרבה שמחתנו,‏ משימתנו הראשונה הייתה בסניף במלאווי,‏ היכן ששירתו בנותינו ובעליהן.‏ זה היה איחוד משפחתי משמח!‏ בהמשך העברנו את הקורס בזימבבווה ובזמביה.‏ לאחר שלוש שנים וחצי שבמהלכן העברנו את הקורס,‏ התבקשנו לחזור למלאווי כדי לתעד את סיפוריהם של האחים שסבלו מרדיפות בארץ זו בשל עמדתם הניטרלית כמשיחיים.‏ *

ושוב,‏ עם תחושת גודש בגרון,‏ חזרנו בשנת 2005 לביתנו בבאסלט,‏ קולוראדו,‏ ושם בת’‏ל ואני ממשיכים לשרת כחלוצים.‏ בשנת 2006 בריאן וקימברלי עברו להתגורר לידנו כדי לגדל את שתי בנותיהם,‏ מקנזי ואליזבת.‏ פול וסטפני עדיין משרתים במלאווי,‏ והוא משמש כחבר ועד הסניף.‏ כיום אני כמעט בן 80,‏ ואני מתמלא סיפוק כשאני רואה כיצד אחים צעירים יותר ששירתי אתם לאורך השנים ממלאים תפקידי אחריות שנהגתי למלא.‏ הדוגמאות הטובות שהציבו לנו תרמו רבות לשמחתנו.‏ גם אנחנו תמיד השתדלנו להציב דוגמה טובה למשפחתנו לתועלתן של בנותינו ונכדותינו.‏