מה אומר המקרא על מתן מעשרות?
תשובת המקרא
בני ישראל נצטוו להפריש מעשר, a או עשירית, מהכנסתם השנתית לשם תמיכה בעבודת אלוהים האמיתית. אלוהים ציווה: ”עליך לתת מעשר מכל תבואת זרעך בשדה מדי שנה בשנה” (דברים י״ד:22).
מצוות המעשר נכללה בתורה שנתן אלוהים לבני ישראל. המשיחיים אינם כפופים לחוקי תורת משה, ועל כן הם אינם נדרשים להפריש מעשרות (קולוסים ב׳:13, 14). כל משיחי צריך לתרום כספית ”כפי שהחליט בלבבו, לא בחוסר רצון או מתוך כפייה, שכן את הנותן בשמחה אוהב אלוהים” (קורינתים ב׳. ט׳:7).
מעשרות בתקופת המקרא — בתנ״ך
המעשר מוזכר כמה פעמים בתנ״ך. רוב האזכורים קשורים לתקופה שלאחר מתן התורה, אך ישנם שני אזכורים מתקופה מוקדמת יותר.
לפני מתן התורה
האדם הראשון במקרא שנתן מעשר היה אברם (אברהם) (בראשית י״ד:18–20; עברים ז׳:4). ככל הנראה, המעשר שלו היה מתנה חד־פעמית למלך והכוהן של שלם. המקרא אינו מזכיר מקרים נוספים שבהם אברהם או ילדיו נתנו מעשר.
האדם השני שנתן מעשר במקרא היה נכדו של אברהם, יעקב. הוא נדר שאם אלוהים יברך אותו, הוא ייתן לו מעשר מכל אשר יקבל (בראשית כ״ח:20–22). לדברי חוקרי מקרא מסוימים, המעשר של יעקב היה ככל הנראה קורבנות מן החי. אומנם יעקב נדר לתת מעשר, אך הוא לא הטיל חובת מעשר על משפחתו.
בימי תורת משה
בני ישראל נצטוו להפריש מעשרות לשם תמיכה בפולחנם הדתי.
המעשר נועד לכלכל את הלוויים, ובכללם הכוהנים, אשר שירתו בעבודות קודש במלוא זמנם ולא הייתה להם חלקת אדמה משלהם שיכלו לעבד (במדבר י״ח:20, 21). הלוויים שלא נכללו בכהונה תרמו לכוהנים עשירית ממיטב המעשר שקיבלו מן העם; תרומה זו נקראה ”מעשר מן המעשר” (במדבר י״ח:26–29).
נראה שבני ישראל נדרשו לתת מדי שנה מעשר שני לתועלתם של הלוויים ושל אחרים מקרב העם (דברים י״ד:22, 23). המשפחות בעם ישראל השתמשו במעשר במסגרת החגים, ובשנים מסוימות הותירו אותו לנזקקים (דברים י״ד:28, 29; כ״ו:12).
כיצד היו מחשבים את המעשר? בני ישראל הועידו עשירית מהתוצרת השנתית של אדמתם למתן מעשר (ויקרא כ״ז:30). אם הם בחרו לתת מעשר כספי במקום חקלאי, היה עליהם להוסיף לסכום 20 אחוז מערך היבול (ויקרא כ״ז:31). הם גם נצטוו לתת ”מעשר מן הבקר והצאן” (ויקרא כ״ז:32).
כדי להפריש מעשר מהמקנה, הבדילו בני ישראל כל בעל חיים עשירי שיצא מהמכלא. לפי התורה, נאסר עליהם לבחון את טיבם של בעלי החיים שהובדלו או להחליפם, וגם לא ניתן היה להמיר מעשרות מן החי בכסף (ויקרא כ״ז:32, 33). לעומת זאת, את המעשר השני, ששימש במסגרת החגים השנתיים, ניתן היה להמיר בכסף. האפשרות הזו הקלה על מי שהגיעו מרחוק לרגל החגים (דברים י״ד:25, 26).
מתי נתנו בני ישראל מעשרות? בני ישראל הפרישו מעשרות מדי שנה (דברים י״ד:22). אך לא כך היה בשנה השביעית. כל שנה שביעית נחשבה לשבת, כלומר שנת מנוחה, ובמהלכה בני ישראל לא עיבדו את אדמתם (ויקרא כ״ה:4, 5). לאור נסיבות מיוחדות אלה, לא נגבה מעשר בעונת הקציר. בכל שנה שלישית ושישית במחזור שבע השנים הותירו בני ישראל את המעשר השני לעניים וללוויים (דברים י״ד:28, 29).
מה היה העונש על אי־מתן מעשר? בתורת משה לא הוזכר עונש על אי־מתן מעשר. הפרשת מעשר הייתה בגדר חובה מוסרית. בני ישראל נדרשו להכריז בפני אלוהים שהם נתנו את המעשר ולבקש שיברך אותם על כך (דברים כ״ו:12–15). בעיני אלוהים, מניעת מעשר הייתה שקולה לגניבה ממנו (מלאכי ג׳:8, 9).
האם המעשר היווה מעמסה מוגזמת? לא. אלוהים הבטיח לעמו שאם הם יביאו את המעשר, הוא ירעיף עליהם ברכה, ולא יחסר להם דבר (מלאכי ג׳:10). מצד שני, כאשר בני העם לא נתנו מעשר, היו לכך השלכות שליליות. הם איבדו את ברכת אלוהים ולא יכלו ליהנות משירותם של הכוהנים והלוויים, שאותם הזניחו (נחמיה י״ג:10; מלאכי ג׳:7).
מעשרות בתקופת המקרא — בברית החדשה
כאשר היה ישוע עלי אדמות, עובדי אלוהים עדיין נדרשו לתת מעשר. אך מצווה זו התבטלה לאחר מותו.
בימי ישוע
בברית החדשה מסופר שהיהודים בימי ישוע המשיכו לתת מעשרות. ישוע ציין שהפרשת מעשר אכן הייתה בגדר חובה, אבל הוא גינה את מנהיגי הדת שהיו מדקדקים במתן מעשרות אך ”מתעלמים מן הדברים החשובים יותר שבתורה — הצדק, הרחמים והנאמנות” (מתי כ״ג:23).
לאחר מות ישוע
אחרי מותו של ישוע כבר לא היה צורך להפריש מעשרות. מותו כקורבן ”מחק”, או ביטל, את תורת משה, לרבות המצווה לתת מעשרות (אפסים ב׳:13–15; קולוסים ב׳:13, 14; עברים ז׳:5, 18).
a לפי מילון מקראי אחד, מעשר הוא ”עשירית מהכנסתו של האדם המוקדשת לשימוש מסוים. ... בדרך כלל המעשר המוזכר במקרא הופרש למטרה דתית” (Harper’s Bible Dictionary, עמוד 765).