בשעה שישוע ותלמידיו משלימים את המסע דרומה לכיוון ירושלים דרך אזור פֶּרַיָה,‏ הם חוצים את נהר הירדן בקרבת יריחו.‏ גם אחרים מתלווים אליהם כדי לחגוג את חג הפסח של שנת 33 לספירה.‏

ישוע הולך לפני התלמידים והוא נחוש בדעתו להגיע בזמן אל העיר לחג הפסח.‏ אבל התלמידים מפחדים.‏ קודם לכן,‏ כאשר אלעזר מת וישוע עמד ללכת מפריה אל יהודה,‏ אמר תומא לאחרים:‏ ”‏נלך גם אנחנו,‏ כדי שנמות אתו”‏ (‏יוחנן י״א:‏16,‏ 47–53‏)‏.‏ אם כן,‏ מסוכן להגיע לירושלים,‏ וחששם של התלמידים מובן.‏

כדי להכין אותם לקראת הבאות לוקח ישוע את השליחים הצידה ואומר להם:‏ ”‏הנה אנחנו עולים לירושלים,‏ ובן האדם יימסר לכוהנים הראשיים ולסופרים,‏ והם ידונו אותו למוות.‏ הם ימסרו אותו לגויים,‏ ואלה ילעגו לו וילקו אותו וימיתו אותו בהוקעה,‏ וביום השלישי יוקם לתחייה”‏ (‏מתי כ׳:‏18,‏ 19‏)‏.‏

זאת הפעם השלישית שישוע מדבר עם תלמידיו על מותו ותחייתו (‏מתי ט״ז:‏21;‏ י״ז:‏22,‏ 23‏)‏.‏ אך הפעם הוא אומר שהוא יומת על עמוד הוקעה.‏ הם מקשיבים לדבריו אך אינם מבינים את כוונתו.‏ ייתכן שהם מצפים שהמלכות תינתן שוב לעם ישראל עלי אדמות,‏ והם רוצים ליהנות מכבוד ותפארת במלכות ארצית עם המשיח.‏

אמם של השליחים יעקב ויוחנן,‏ ככל הנראה שלומית,‏ נמצאת בין מי שהולכים עם ישוע.‏ ישוע נתן לשני השליחים הללו כינוי שמשמעו ”‏בני רעם”‏,‏ ללא ספק בשל מזגם החם (‏מרקוס ג׳:‏17;‏ לוקס ט׳:‏54‏)‏.‏ במשך זמן מה קיננה בלב שני השליחים הללו השאיפה להשיג מעמד בולט במלכות המשיח.‏ אמם מודעת לכך.‏ היא כעת ניגשת אל ישוע בשמם,‏ משתחווה לו ומבקשת ממנו טובה.‏ ישוע שואל:‏ ”‏מה בקשתך?‏”‏ והיא משיבה:‏ ”‏צווה ששני בניי אלה ישבו אחד לימינך ואחד לשמאלך במלכותך”‏ (‏מתי כ׳:‏20,‏ 21‏)‏.‏

הבקשה היא למעשה של יעקב ושל יוחנן.‏ לאחר שזה עתה דיבר על הבושה וההשפלה שהוא יחווה,‏ ישוע אומר להם:‏ ”‏אינכם יודעים מה אתם מבקשים.‏ האם אתם יכולים לשתות מן הכוס אשר ממנה אני עומד לשתות?‏”‏ הם משיבים לו:‏ ”‏אנחנו יכולים”‏ (‏מתי כ׳:‏22‏)‏.‏ למרות זאת,‏ הם כנראה אינם באמת מבינים את משמעות הדבר עבורם.‏

אף־על־פי־כן ישוע אומר להם:‏ ”‏מכוסי אומנם תשתו,‏ אך לשבת לימיני ולשמאלי אין בסמכותי לתת.‏ מקומות אלה שייכים למי שאבי הכין אותם עבורם”‏ (‏מתי כ׳:‏23‏)‏.‏

כאשר עשרת השליחים האחרים שומעים על מה שביקשו יעקב ויוחנן,‏ הם מתמלאים כעס.‏ האם יעקב ויוחנן התבלטו בוויכוח הקודם בין השליחים לגבי מי הגדול ביניהם?‏ (‏לוקס ט׳:‏46–48‏)‏ כך או כך,‏ הבקשה הנוכחית מגלה שהשנים עשר לא יישמו את העצה שנתן להם ישוע להתנהג כקטנים ביותר.‏ הם עדיין שואפים למעמד בולט.‏

ישוע מחליט לטפל במריבה הנוכחית וברגשות העוינים שהיא יוצרת.‏ הוא קורא אליו את השנים עשר ומתקן אותם באהבה:‏ ”‏אתם יודעים שמושלי הגויים שולטים בהם ושנכבדיהם רודים בם.‏ לא כך הוא ביניכם;‏ אדרבה,‏ מי שרוצה להיות גדול ביניכם צריך להיות לכם למשרת,‏ ומי שרוצה להיות ראשון ביניכם צריך להיות עבד לכול”‏ (‏מרקוס י׳:‏42–44‏)‏.‏

ישוע מזכיר את הדוגמה שעליהם לחקות — את דוגמתו שלו.‏ הוא מסביר:‏ ”‏בן האדם לא בא כדי שישרתו אותו,‏ אלא כדי לשרת ולתת את נפשו כופר בעד רבים”‏ (‏מתי כ׳:‏28‏)‏.‏ במשך כשלוש שנים ישוע משרת את הזולת.‏ והוא עתיד להמשיך לשרת אחרים עד כדי הקרבת חייו עבור האנושות!‏ על השליחים לטפח את הלך הרוח של המשיח — לרצות לשרת במקום לרצות שישרתו אותם ולשאוף להיות הקטנים ביותר במקום להיות בעלי מעמד בולט.‏