באופן כללי,‏ אוניות המיועדות אך ורק לנוסעים לא היו קיימות בימיו של פאולוס.‏ בדרך כלל,‏ כדי להצטרף למסע באונייה,‏ היה על הנוסעים לשאול אחרים אם ידוע להם על אוניית משא שפניה מועדות ליעדם,‏ אשר מוכנה להעלות נוסעים (‏מה״ש כ״א:‏2,‏ 3‏)‏.‏ גם אם האונייה לא שטה בדיוק לאן שרצה הנוסע להגיע,‏ בנמלים שבהם עגנה בדרך הוא יכול היה לחפש אונייה אחרת שתוביל אותו קרוב יותר למחוז חפצו (‏מה״ש כ״ז:‏1–6‏)‏.‏

מסעות בים היו לרוב עונתיים,‏ והאוניות לא דבקו בלוח זמנים קפדני.‏ בנוסף למזג אוויר לא־נוח,‏ יורדי ים שהאמינו באמונות תפלות היו עלולים לדחות את הפלגתם אם קיבלו אות מבשר רעות,‏ כמו קריאת עורב מחבלי האונייה,‏ או אם הבחינו בשרידי אונייה טרופה על החוף.‏ יורדי ים ניצלו זרמי אוויר טובים,‏ כך שכאשר היו הרוחות מתאימות,‏ הם הפליגו.‏ לאחר שמצא אונייה שהייתה מוכנה להעלותו,‏ הלך הנוסע לאזור הנמל עם מטענו והמתין להודעת הכרוז על יציאתה הקרבה.‏

‏”רומא הציעה שירות נוח שחסך מאנשים שוטטות מייגעת לאורך קו החוף”,‏ אומר ההיסטוריון ליונל קאסון.‏ ”נמל העיר היה ממוקם בשפך הטִיבֶּר.‏ בעיירה אוסטְיָה,‏ ששכנה בקרבת מקום,‏ הייתה כיכר גדולה מוקפת משרדים.‏ רבים מביניהם היו שייכים למובילי סחורות של נמלים שונים:‏ למובילי הסחורות של נארבון [בצרפת של ימינו] היה אחד שכזה,‏ וכך גם למובילי הסחורות של קרתגו [בתוניסיה של ימינו].‏.‏.‏ וכן הלאה.‏ כל שהיה על המבקש לערוך מסע בים לעשות הוא להיכנס למשרדים של הערים ששכנו בדרך ליעדו”.‏

מסעות בים חסכו זמן לנוסעים,‏ אך גם היו כרוכים בסיכונים.‏ מספר פעמים נטרפה ספינתו של פאולוס במהלך מסעות ההטפה שלו (‏קור״ב י״א:‏25‏)‏.‏